מחשבות באמצע

טוב זה מתבקש, תודו. הספר כבר בחנויות, "על בהונות" קראתי לו. וגם, אורי ברנשטיין הלך השבוע לעולמו, אורי -שממנו למדתי כל כך הרבה, ובראש ובראשונה על ה"פרסונה." כבר כתבתי כאן על אזור הדמדומים הזה, מקום מתעתע שקשה להניח עליו את האצבע ולהגיד: זה משכנה של היצירתיות, כאן בדיוק היא ממוקמת. שהרי  איש אינו יודע, וגם אני אינני יודעת, פנימה והחוצה מהמקום הזה בתוך תהליך היצירה, פנימה והחוצה עד שגומרים…ככה נכתב גם הספר הזה שיצא הרגע לאור. ככה כתבתי אותו במשך יותר משלושים שנה. לא באופן רציף כמובן, אלא לפרקים. אבל המון שנים של שקיעה וציפה, יותר נכון זינוק מתוך מצב של ריחוף שמיימי, מיימי, לא לגמרי מודע. והזינוק לפעמים הוא מבעית, לפעמים משמח, ולעתים אף מספק. עוד ועוד גירסאות נאלצתי לייצר עד שהגעתי ל"קיבוץ המאוחד", אל דן שביט, העורך והסופר, שלקח פינצטה ומרט מילה מילה, הנחה אותי להותיר רק את הנחוצות, ולהוסיף עליהן מעט, הסמכה ותיבול פה ושם. ואחר כך לקח מספריים ודבק, גזר והדביק ו"ערך" את העלילה באופן שונה. אמר דברים כמו: צריך להבין מה היא מאבדת בדרך, או למה היא רוצה להישאר שם, או למה הילדה זעומה ככה. ואני שבתי ושקעתי כשהשאלות אחוזות בתוכי, נענות אחת אחת, כל אחת מן הסתם בתורה. (זו היתה ה"פרסונה", לא אני, כך שאני לא יודעת להסביר את זה).

אולי היום אני קצת יותר מבינה תשוקה, או השתוקקות. אולי. או לפחות את העובדה שאין לה גבולות, שהיא נמתחת אל מעבר לאופק, ושם צפויה נפילה. היום אני יודעת משהו על אובססיה, על התחלוא הזה שרבים לוקים בו, ומעטים מוליכים אותו אל מעבר לקו האופק, אל הנפילה.

הספר ממשיך לעבוד בתוכי. משום מה, ובניגוד ליצירותי הקודמות הוא מסרב להיאסף שם באופק, ולנוח. אולי בעוד זמן הוא ינוח. אולי כשאבין מתישהו, אי פעם, למה זה הסיפור שרקמתי, מדוע דווקא אותו.

 

Share Button

מפחדת

מה הכי מפחיד אותך? שאלה אותי בתי. אמרתי לה, הפחד. בלעתי כדור והרגשתי הרבה יותר טוב, יכולתי פתאום להסביר לה מה באמת מפחיד: שלא יאהבו את הספר, שיאהבו את הספר, שאחלה בטרם יונח על המדפים, שאחלה מיד אחרי שיונח שם, שאסבול ממה שיאמרו עליו, שלא אהיה לפתע נרגשת ממה שיאמרו עליו, שלא יאהבו את אוריאל, שיאהבו אותו ואני אחשוב לעצמי -יא בן זונה איך אפשר לאהוב אחד כמוך? שיעורר את חמלתם של הקוראים ואני אשתוקק לערסל בין זרועותי קורא אחר קורא ולהסביר שבדיוק לכך התכוונתי כשכתבתי את אוריאל. אני חרדה שמא נעמי תתפתה לו מחדש, דווקא עכשיו -אחרי שכבר הנחתי לה לצעוד הלאה. דווקא עכשיו היא תחליט שהיא סולחת על הכל, ונענית לו. זה לא ייתכן! אזעק אחריה מלוא גרוני. חזרי בך, חזרי בך שוב, אי אפשר! או לחלופין תחליט נעמי לעשות דבר מה נורא יותר, דבר מה שאף לא עלה על דעתי. אני מקווה שאם כן, ימצאו הקוראים דרך לדווח לי על כך. אין חשוב מזה בעיני.

ויותר מכל- זה אמנם סוד, אבל אעלה אותו על הכתב בכל זאת- אני חרדה ממנוחה נכונה. שאז שלושתם, דנה, נעמי ואוריאל- בלי להביט אף רגע לאחור- יצעדו במורד אל האופק ויישכחו אותי.

 

מסייעת להתגבר על הפחד, נועה לקס עם קטע מתוך הספר, בדף הפייסבוק שלי:

https://www.facebook.com/profile.php?id=100006619516191

 

Share Button

מי ינקה אותי?

זה אמנם לא שלנו העניין של לנקות חטאים. אבל העונה היא הזדמנות נאותה לדבר על זה. די לי מחטאי. הם עומסים עלי ומקשים את דרכי, כופפים את הגוו. אני מבקשת סיוע מהממונים: אנא הוסיפו (בלי בירוקרטיה, עם קיצורי הדרך הנדרשים) למיתוס שלנו את הישות שהתנקתה זה מכבר. ולא רק שהיא נקייה כל כך, אלא שיש ביכולתה- מעצם היעלמותה (הקרבתה כשה, כיצחק – שהיה רק עולה בפוטנציה) -לשייף למעננו את כל חטאינו, להותיר אותנו בסופו של עניין נטולי רבב ונכונים להצטרף אליו ולשבת שם למעלה, לעדי עד, בחברתו. אחד כזה אני מבקשת לכבוד החג- שלנו, שלהם, שלהם. של כל מי שפותח את ליבו לחגיגה.

Share Button

הדרך למעלה

hnh-t-ccuer-12מהצצה חטופה ניתן לחשוב שהיא צונחת לאיטה מטה, שהמטרייה היא זו שתמנע התרסקות. אבל על פי כוון מחיקת הרוח או העננים שהיא נושאת, או טיפות הגשם- אפשר להניח שהכיוון הוא דווקא המראה. מאחורי חלונות דמויות ביזאריות משקיפות עליה, מלוות אותה בדרכה, אולי היא בכלל חולמת. ועל כל פנים אין לדעת אם שוחרות רע הן או שאינן מזיקות. התמונה גורמת לאי שקט, למרות שלא ברור מדוע. יהיה בלי ספק מי שיאמר, ובצדק, תלוי איך מסתכלים על זה. אני נוטה להיבהל. אני, בכלל, לא הייתי ממריאה מול חלונות אפלים שכאלה, לבדי בגשם. גם אין לי מטריית פלא שכזאת.

התמונה היא טקסט בשפה ויזואלית, שהצופה אמור לפענח. וכמו כל טקסט, ואפילו הוא בשפה מוכרת -אפשר שיתפענח ביותר מדרך אחת. כשאני כותבת יש בדעתי דבר מה שאני מבקשת לספר. אולם אינני יכולה להיות אחראית על כוון המעוף של הקורא שלי. יכולה רק לייחל שייהנה מהמסע.

 

Share Button

משולשים במקום פנים

 

img-20161028-wa0002מה שנחמד לאחד יכול להיות מפחיד לאחר…זה מה שניסיתי להסביר למיודעי חובבי החג הנורא הזה. כל סתוויי בניכר (שמונה במספר) היו מלווים בחרדה. ככל שהתקרב החג ובא, וסביבי דיברו על תחפושות שלדים מסוג זה או אחר הייתה החרדה עולה ומבעבעת כמו סיר רותח, מלווה במבוכה עמוקה אל מול פניהם המשולהבות, הנרגשות של דרדקי השכונה. רציתי לשאול, ומעולם לא העזתי- למה דווקא גולגלות עם חורי עיניים? מדוע שלדים עטויי שחורים? למה לא פיות ענוגות ונסיכות במלמלה וורודה? למה לא דלועים שפרחי שדה חרוטים בהם במקום חריצים משולשים מוארים באדמדמות מבעיתה? וכל ערב חג, מבואו עד צאתו של ליל כל הקדושים כולם, עד לכתו של הזאטוט האחרון, הייתי ספונה בחדר הרחצה, על האסלה או על הרצפה בפינת החדר, ממתינה בלב רועם שיעבור זעם.

Share Button

אפשר אחרת?

Jpeg
Jpeg

היום, מאחר שלראשונה הועלתה השאלה מדוע התמהמה הספר הזה, ומדוע רק עכשיו התרתי אותו מאסוריו, מייסורי, ואני מניחה לו לנקב את בועתו ולהגיח אל גורלו- חשבתי עליו שוב, לראשונה, בפעם המי יודע כמה. חשבתי, להשליך את התינוק עם המים, עם האמבט, בלעדיו, בלעדי. חשבתי, ניתן אולי גם אחרת? כלומר, שלא יהא ממני, לא שייך אלי כלל, דואה ביתמותו ומחפש את דרכו מבלי שאיש יודע מאיפה בא? אפשר, מן הסתם. אבל אני אינני יכולה.  "על בהונות" הוא התינוק שלי, יגדל או לא, ממני נולד, ובעוד שבועות מספר ילמד לעוף.

Share Button

כל הזמן הזה ("מסע", פרק 4 ואחרון)

Jpeg
זו לא מעין שאלה פילוסופית שמבקשת תשובה ל-"לאן נעלם כל הזמן הזה?", או הרהור מתבכיין (טוב, קצת מתבכיין) שמבקש את אותו פענוח. זו שאלה אמתית. איך ייתכן שחודשיים וחצי, שמתוכם הוקדשו כמעט חודשיים ל"מסע"- חלפו להם מבלי שהצלחתי להקדיש את הזמן הראוי, זה שהבטחתי לעצמי, לתיעודו?

כל יום הוקדש לכתיבה. מדי יום בבית קפה אחר. לא פקדתי מקום פעמיים. היה המון מה לומר על התקדמות הכתיבה, הקשבה לדמויות (שהיה להן יותר ויותר מה להגיד), טווית העלילה, ייסורים ושעשוע, ועבודה.

במקום רחוק שמפלס את דרכו פנימה, זר וגם מוכר, זכור מביקורים קודמים ובכל זאת חדש בכל פעם. הסתגלות תוך הרהור, בהייה בשולחנות הסמוכים, בשברי שיחה, בצפייה אילמת, מתונה וממושכת במתרחש סביבי. בצעידה במעלה הגבעה בדרך "הביתה" ושוב במורד אל בתי הקפה למחרת בבוקר. באוויר הקריר המלטף (קלישאה שאין מהימנה ממנה לתאר את שלמות התחושה), במולד הירח ונדידתו, בהפיכתו לבועה שמשמונת ומחויכת שעקבתי אחריה מבעד לחלון הליילי. ובמערכות היחסים, בהיותי בתווך של חיים ואנשים, עליהם לא אכתוב מאומה, כי אילו- כך החלטתי- יאכלסו את הרומן הבא. וכן, יותר מכל, בצעדת הבוקר המוקדם, כמעט שחר באוויר הפריך הנוגע בקיפאון- אל גשר העץ ובחזרה, תוך איסוף תותי בר. שם התרחש הרהור נכון, שהפך את כל הזמן הזה לעצום מימדים ומשמח, אם גם לא תועד ממנו דבר.

 

Share Button

יאללה ביי? (מסע, פרק 3)

Jpeg
אגם שושואפ, עמק האוקנאגן, בריטיש קולומביה. אוגוסט 2016

כל בוקר, עוד בטרם נפקחות העיניים לתור את הסביבה, עולה השאלה לאן נלך. והשאלה המתבקשת המתלווה אליה, האם לעזוב, ומהו הגיל המקסימלי להגירה? (את הגיל האופטימלי הותרנו זה מכבר מאחור). השמיים הם הרי אותם שמיים, קודרים או בהירים תלוי בעונה. בני האדם מזעיפים פנים או מחויכים תלוי במידת ההכרות שלך אתם, בנסיבות חייהם, באופיים, או בחלום שחלמו בלילה הקודם. הנוף נעים, הדשא ירוק יותר, ואולי האיום הקיומי אינו אימננטי. ומה עם כל השאר? שהוא העיקר? שאין צורך לציינו אפילו בינך לבינך, כי הכאב הצף ועולה גדול מנשוא וכרוך במובן מאליו, שהוא כל מי שקרוב אליך ושבלעדיו יהיו מן הסתם חייך…איך ייראו החיים בשוליו של דשא ירוק יותר, לצידה של רגיעה, בתוך שקט זר, ולבד?

Share Button

התפצלנו -סיפור.

כנסיה 4

הוא אמר: למה שלא תבואי? מוזיקה לאור נרות, יהיה רומנטי, יהיה פאן. ואני עניתי: תיאטרון, זה מה שאני מעדיפה. התפצלנו.
הוא הלך לקונצרט בכנסייה (בהפסקה הציץ לרגע, עיניו מצועפות. את הסיפור המתלווה למוסיקה, מלל סתום, כך אמר- הוא לא מבין, אבל השאר נפלא. בעיקר אור הנרות המטפס במעלה חלונות הויטראז'. הוא סימן תנועת רחיפה קלה באצבעותיו.)
ואני נותרתי מאחור. הזמנתי תה ועוגת שוקולד, ושקעתי בקריאת "קו המלח", ספר השעה, שני כרכים שסחבתי בתיק היד שלי, חרדה שמא יאבדו בדרך. לא איכפת היה לי שבגדי יאבדו, אבל יובל שמעוני חייב ללוות אותי במסעי.
הקונצרט היה אמור להימשך כשעה, ולהסתיים בעשר. אחרי שהציץ בהפסקה לספר לי על הנרות והויטראז'ים הוא חזר למחצית השנייה, ואני שבתי אל שמעוני.

בחצות סגרתי את הספר, ולבי הולם בחזי. הזיה כבדה, דביקה, הניחה עצמה על כתפי והזדחלה מטה אל רגלי. בקושי קמתי וגררתי עצמי אל הכנסייה ממול. שערי הענק היו סגורים, קצותיהם אחוזים במנעול ענק, פרחי ברזל מפותלים הלעיגו בשתיקה, וחושך הלם בפני כמו רעם שמקדים סופה.

Share Button

ראשית המסע

Jpeg
הנה אני שבה: הימנעות ארוכה מדי, שיתוק של כל דבר שאינו קשור לכתב היד של "על בהונות".  עריכה ועוד עריכה, קריאה חוזרת ונשנית, הרהור מייטיב והרהור מעכב, הכל בכל, ולבסוף החלטה לדחות את יציאתו של הספר לאור לאחרי שובי מנסיעתי הממושכת שתוקדש לכתיבת הרומן הבא. וגם עצלות, אולי? אולי. אבל לא עוד. הספר מוכן, ממתין להדפסתו, ממתין לשובי, ופרקי הבלוג החדשים יתלוו למסע בן שלושה חודשים שהחל אמש, ואמור לתעד את המפגש עם חופה המערבי של קנדה. במקום בו מלחכים מי האוקיינוס השקט את סלעי הענק, והדרך לא תצלח לשיטוט קליל ומהורהר-שם תנוסה צלילה חופשית, ממושכת, אל תוככי עלילתו של הספר הבא. שם, ובמקומות בדרך לשם, אכתוב ואספר על זה.
Share Button