אחרי החגים

New Year's Resolution יש דבר כזה אצלנו?

לא בטוחה. אז הנה אני יוזמת יבוא אישי של מונח תרבותי נוסף, אחד מני רבים, "החלטה של השנה החדשה" (נשמע לא טוב בעברית. רעיונות מישהו?…)

למראה הבעתי האפרורית זרק לעברי אתמול פיני הירקן, "מיד אחרי החג, כבר ביום ראשון, תתגעגעי אליו, את תראי!" וצדק ככל הנראה. אולי לא ביום ראשון, אבל בטח במהלך השבוע תתעורר הכמיהה ליומיום הלכאורה חגיגי, לעיסוק האינסופי הספק מדכדך ספק מרגש במה מבשלים ולמי הולכים ואת מי מארחים בחג הבא. עד מהרה ישוב הגעגוע למצב הנפשי המסוים הזה שהוא כמעין נידה מערסלת, הלוך ושוב נטול כבידה, שלא תובע מאומה מהנפש (כמובן אם לא רבים, ותמיד רבים ומתנצחים ומתרעמים, ומרגישים בדידות מוזרה, מזדחלת). אבל עם ולמרות כל אלה, בתשרי אנחנו לא נדרשים להחלטות הרות גורל. אחרי החגים, אומרת לעצמה הנפש, אחרי החגים.

אבל מחר בבוקר יחלפו החגים ותתעורר באחת בעתת ההכרח. ובעטיה, וכהגנה מפניה החלטתי השנה להקדים ולהכות בראש הצפרדע העיקש, החלקלק, המנדנד- ולהראות לה מה זה. רשימה חלקית, אני לוחשת לעצמי. בוודאי יש עוד, אני פשוט לא רוצה להתבלבל, מעדיפה להרגיע:

סדנאות הכתיבה וכתיבה (שני העיסוקים שאני מחבבת יותר מכל).

לטפח את הבית החדש, למצוא לו שוכרים נאותים ולעזוב אותו (ככה זה, החיים רוויים סתירות).

חברות אוהבות אנשים קרובים, המון מזה, למרות וגם בשל הפרידה הקרבה.

לטרוף את ניו יורק, לכתוב בה שוב יומן מסע כמו בשהות הקודמת. לכתוב לכתוב.

לסיים את הרומן החדש.

לשייט ימים על גבי ימים בין נופים זרים וירוקים בגשם, עוד ועוד בין ערפל סמיך להתבהרות פתאומית  ומדהירת לב כמו לחישת אהבה, "כן, עוד, רק ככה."

לזמן מפגשים סביב "מים תפלים", התסריט, כדי לקדם אותו. מגיע לו. הוא יפה כל כך (כיחכוח נבוך).

לקיים שיגרת אימוני כושר מייטיבים, וצעדות לאורך "ברודווי", גם בקור, ואז כשהקיץ יקדים ויזקוף את ראשו האכזרי. לא לוותר.

לאהוב. לכתוב.

 

 

 

 

 

 

Share Button

מה שליבה בחר

סיפור חדש הולך ונתפר במוחי. הולך ונתפר וקורם ונערם ומתפענח. פעם מזמן, כשראיתי את אותה נערה בהירה, בהויה, עצובה, יושבת בקרן רחוב ושק שינה פרוש על רגליה, חשבתי: המראה הזה יהפוך לפתיחה של הספר הבא. עדיין לא ידעתי מה במראה שעל פניו חלפתי למשך הרף שבה את לבי. לא שיערתי שיקנן וישתרש וישתייר בעוצמה שכזו זמן רב כל כך, ובינתיים הוא עדיין הפתיחה של הספר הבא (אבל מי יודע?).

אחר כך הבנתי שהגירה הוא אחד הנושאים שאני מבקשת למפות. זה השדה אותו אני רוצה להבין. אולי בשל העובדה שאני עצמי הייתי מהגרת of sorts במשך לא מעט שנים (ואף כתבתי על כך רומן אחד, מנקודת מבט שונה, נעורי היו אז בלבה של עלילת "חלונות כפולים"), ואולי יותר בשל העובדה שהעולם כולו מערבל, מנפה, מנייד ללא הרף את תושביו, ואף אני במחשבה נותרתי מאז אותם ימים רחוקים מהגרת או תאוות הגירה בלתי נלאית, ובמוחי אני נדה.

נדמה היה שמראה של אותה נערה לא התאים למקום בו ישבה. שיערה הבהיר האסוף היטב, פניה החלקים, הנקיים מאיפור, חולצתה הלבנה ללא רבב, ושק השינה הכחול החדש הפרוש על רגליה, ואולי ישיבתה הרכונה, שם בצינת קרן רחוב לונדונית, עיניה הכחולות הלטושות בעוברים ושבים, ספק בוהות ספק תוהות איך הגיעה לכאן, כל אלה ועוד דבר מה שעד היום אינני יודעת מה הוא- משכו את לבי. על כל פנים אחרי שוך הסערה שטילטלה את לבי בעקבות צאת הרומן האחרון "על בהונות", אני מתפנה עכשיו שוב (שכן חלקים נרחבים של העלילה כתובים כבר…) אל אותה נערה, ומנסה לראות איך אוכל להשיב אותה לביתה. ואולי נכון יהיה לומר שאני מקשיבה לה ומנסה להבין לאן איה בת ה- 17 רוצה ללכת. שכן אולי חיי נדודים, הגירה, זרות הם מה שליבה בחר? או שהיא פשוט מבקשת לחזור הביתה? והיכן הוא הבית שאולי אליו היא כמהה? ומי הם בני ביתה שממתינים לה, שמחפשים אותה ודעתם נטרפת עליהם בשל היעלמותה?עוד כברת דרך לפנינו, אבל איה ואני קשרנו ברית ומבטיחות זו לזו שבעוד זמן לא רב נבין.

 

Share Button

Calgary foothills Hospital

זוכרת כשהיינו בדרך ללדת אותך: היה לילה, שתיים ככה, הכבישים של קאלגרי נטושים, לצידי הדרך הגבעות הירוקות מוארות באור קלוש של  ירח. נסענו מהר, כי כאבתי. סבתוש מאחור, מן הסתם מקללת עסיסית מתחת לשפמה את הירח את אלוהים שאיננו את אבא שנהג לאט מדי לטעמה אותי סתם ככה כי זה בא לה טבעי אותך שהכאבת לי את עצמה שלא יכלה לסייע. ואז כמו משומקום, מהחשכה, הבליח שוטר ואותת לנו לעצור. אבא פתח את החלון ידו רועדת, ורוח לילה קרירה ננשפה פנימה. אבא חייך בהכנעה, החליק יד על לחיו הזיפית, והסביר. השוטר נרתע באחת לאחור וסימן בבהילות בכף ידו, סע סע. ונסענו. כאבתי פחות לרגע, אבא פילח את החושך בשעטה לעבר בית החולים, וסבתא סיננה: "תראה תראה איך פה, אה? אפילו כשאתה סתם איזה אימיגראנט…" רכנה וטפחה על כתפו של אבא, "שיימח שימם של היהודים, אידיוטים אחד אחד" נאנחה  והמשיכה לקונן, מבטה היוקד נעוץ בפניו דרך המראה כמו בו תלוי גורל העם,  "תגיד, אה? איזה שגיאה לתת להם מדינה שלא יודעים מה לעשות אתה."

Share Button

פלסטיק

יפים, מה? שאלתי את בתי. אהה, ענתה בלי חשק. יאללה, נזוז, הוסיפה והעיפה מבט נוסף, בוחנת אותם כמבקשת להחליט אם יש שמץ אמת וחיות במראה המתעתע שנפרש באחת מול עינינו. יצאנו משם והיא התעכבה רגע ליד חלון הראווה, ואחר כך התיקה עצמה משם באי חשק והמשיכה ללכת בשתיקה לצדי. נכנסנו בפתח השוק, נושאות כמדי שבוע את סלינו בכוונה להעמיס אותם בפירות וירקות טריים. תאווה לעיניים השוק הזה, חשבתי לעצמי בעודי קרבה אל הדוכן הראשון. מה את אומרת, שאלתי את בתי. שנתחיל כאן? אך היא המשיכה לצעוד, מתעלמת מקריאתי כמו לא שמעה אותי. אה? שומעת? קראתי אחריה בקול. אין מענה. סהרורית המשיכה לנדוד בין הדוכנים, ואני מפלסת דרכי בין המון אדם שהופיע והצטופף לפני לפתע. לרגע נדמה היה לי שתיכף תיעלם בתי ולא אמצא אותה לעולם. בהלה הכבידה על נשימתי, ידי החלה דוחפת אנשים שעמדו בדרכי. השגתי אותה, היא בגבה אלי בוהה ניכחה כמו ראתה דבר מה מקפיא, ואני הנחתי יד על כתפה שנדמתה נוקשה משהו, ולחשתי, הי, לאן את הולכת? תיכף נגמר לנו השוק…קראתי לך, מה, לא שמעת?

והיא סבה לעברי, מבטה נטוע הרחק מאחורינו אל המקום ממנו באנו, והחלה מכוונת עצמה בחזרה לשם. לרגע נותרתי במקומי, אגלי זיעה צצים בעורפי, ובמוחי מחשבות אסון הודפות זו את זו, הנה בתי מתערפלת, ומה אעשה לבדי בעולם בין ביקור לביקור במחלקה הסגורה בה ינעלו אותה לעד? כשהתנערתי כבר היתה רחוקה ממני ואני עקרתי רגלי מהבטון החשוף שעיסת ירקות צהבהבה סימנה בו שביל לח ובאוש. שעטתי לעברה, וכשהשגתי אותה שוב היא עמדה מול חלון הראווה של חנות פרחי הפלסטיק אליה נכנסנו קודם כדי לבדוק אם חיים הפרחים או שאולי כל השיפעה הזאת איננה אלא פלסטיק. נעצרתי סמוך לה, הושטתי אט את ידי ונטלתי את כפה הקטנה שהיתה לחה וקרירה. עיני שתינו נאחזו בשלט שהיה מונח בחלון הראווה המאובק, ועליו כתוב באותיות זהב: "זרי כלה מיוחדים. פרחים אמיתיים מפלסטיק לחיי זוגיות ארוכים." בפנים ניצבה אותה אשה גרומה וכהת עור מאחורי דלפק העץ המהוה, ושזרה זר נוריות, תקעה לתוכו בתשומת לב מעט גבעולי גיבסניות זקורים בעלי כדורונים לבנים בקצותיהם, שפתה העליונה, הבשרנית, אחוזה בין שיניה. משהבחינה בנו הישירה מבט אל בתי ופניה העלו חיוך רחב כאילו הגיעה מכרה שציפתה לה, הניפה את הזר ואמרה, יפה, נכון? סובבה אנה ואנה את הנוריות, עיניה בורקות בשמחה. המתינה מעט, ומשהתמיד השקט הוסיפה, זה לכלה אחת שמתעקשת על פלסטיק. ככה נשארים הזיכרונות היפים לתמיד, את מבינה? תאמיני לי, יש יותר ויותר כאלה שלא רוצות מהטבע. באות מבקשות רק פלסטיק. בתי שמטה את ידה מידי, קרבה מעט, ושלחה את אצבעותיה אל הזר.

Share Button

חבר שלי

המחשבה שהבליחה במוחי מיד עם היוודע דבר החלטתה של ועדת הפרס היתה: מה זו חברות? ומה בינה לבין ידידות? עוצמת המחוייבות? נוכחותה? היתכנותה? ועוד התהרהרתי לי, מדמה את הדמות הרכונה, מתמסרת אולי בתוגה לתחושת הכישלון, שומטת לרגע את מסעות ההצלחה האדירים, גלי הסגידה שהיא עטופה בהם במשך שנים על גבי שנים: קינאה.

שכן, איך אתה מקיא אותה מתוכך, מטהר עצמך ממנה? ואולי אין דרך להיטהר ממנה? אולי כדאי יותר לחבוק אותה, להכיר תוך כדי שיחה עמה בנוכחותה הצורבת ואז תחפץ ותתרצה.. זה מה שאני מתאמצת כבר שנים לאמץ. "קינאה מעובדת" היא מכונה אצלי, ופחות צרות עין. שהרי להעלים את שתיהן אי אפשר, אז לפחות לשכן אותן בתוכנו בנינוחות. וזה מה שאני מאחלת למי שיצא וידו על התחתונה (באופן רגעי כמובן, שהרי עוד יבואו זכיות רבות וטובות). מאחלת לו, לי, לכולנו, שתתעצם אצילות הנפש שבזכותה עלה בידו לברך בחן, כמעט בחמלה את הזוכה המאושר, שנזכה כלנו ללמוד ממנה, נדע להריע למנצח גם בעודנו חשים דחוקים מעט בשורה עורפית.

Share Button

"קורא בספרים"

קורא בספרים
מגזין ספרות של ירין כץ
השאלון עם אילנה וייזר-סנש, מחברת הספר "על בהונות" (הוצאת הקיבוץ המאוחד)
פורסם ב- 15 במאי 2017

1) מהם הספרים האהובים עליך?
שניים עומדים מזה שנים בראש הרשימה שלי: "מגילת סן-מיקלה" של אכסל מונתה ו"רסיסים" של אן מייקלס.


דומה שבשני הטקסטים האלה חבוק העולם כולו. האחד מדבר על מסע בזירות אנושיות ומחוזות שונים על פני אירופה, מפגשים וארועים שפקדו את המספר, נוסע מלא פליאה ופעור העובר בו בזמן מסע פנימי מתוך כמיהה למחוז חפץ שבאי קאפרי. מייקלס מתארת בפרוזה שנוגעת בשירה, בשפת יופי אינסופית ומטלטלת אנושיות וכאב, רוע, הצלה וגעגוע, מימוש ופרידה ואהבה.

2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?
כמובן "מסעות מור החמור", סיפור מכמיר ומתוק ונשכח מעט של לאה גולדברג על חמור תם וסקרן שיוצא לטיול בכרך ובכפר ולומד מעט על החיים. מאז ילדותי הולך אתי הספר הזה לכל מקום, ממתין בהכנעה על מדפי הספרים שלי ונשלף מדי פעם לקריאה כשמזדמן במחיצתי ילד עם אוזן כרויה.

3) מה הספר האחרון שקראת?
"ימי עלמה ותום" של דן שביט, עורך הספר שלי "על בהונות". זהו טקסט מורכב, חכם ומרתק על החיים והתיאטרון ומה שמתרחש ביניהם, כאשר הזייה סוחפת, מערבלת ומטשטשת את הגבולות שבין מציאות לאמנות.

4) איזה ספר גרם לך לתהות 'על מה המהומה'?
"הביתה" של אסף ענברי. האמת היא שבעודי קוראת הייתי שבוייה בתוך תהייה מפותלת מתוך נסיון לזהות משהו שאולי אני מחמיצה. אני עדיין ממתינה להסבר כלשהו לגבי אותו דבר מוחמץ.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?
הספר "אוסטרליה" של עירית דנקנר קאופמן. עירית היא כותבת חכמה ומדוייקת, תאוריה הלכאורה מרושלים משהו כמו מותירים שוליים למחשבה ולרגש- הם למעשה מלאכת מחשבת של אירוניה דקה ומודעות להשפעתו של טקסט על הקורא. כאב הוא התימה המרכזית של דנקנר-קאופמן וכתיבתה רווית האנושיות משליכה סימני דרך מתעתעים, כמעט אגביים שהולכים ומטביעים את הקורא עד אבדון.


6) מיהם הסופרים האהובים עליך?
מורי ורבי חיים באר, שאין כמותו ביכולת להעניק תחושת קירבה אינטימית בין קורא לדמות גם כאשר אין בהכרח הכרות בין עולמם של השניים. באר רוקם את עלילותיו כך שלעולם לא יישאר קורא אדיש לברואים הבדויים, ובתוך כך יפלס יקום ענק של ידע את דרכו אל הלב.
אליס מונרו המופלאה, האנושית, מכמירת הלב. נדין גורדימר – שיודעת לרקוח תבשיל שמרכיביו חתרנות, סוציולוגיה, מגדריות, היסטוריה אנושית ומדינית, וסיפור- מעל לכל סיפור.
חייבת לציין גם את לידיה ז'ורז' ותעוזתה להמריא למחוזות שירה והזייה תוך זניחה של תבניות מוכרות כלשהן, פעמים גם על חשבון פיענוחו של הסיפור.

7) ספר שנתן לך השראה?
Gathering של אן אנרייט האירית, זוכת פרס מאן בוקר. משפטיה הפרומים, לעתים נטולי סוף או פואנטה וסיפור רווי פערים על סודות שפיענוחם מסכן את בניין הקלפים המשפחתי …ככה אני רוצה לכתוב. בדיוק.

 


8) ספר עיון מומלץ?
הספר של הלן אפשטיין (CHILDREN OF THE HOLOCAUST (1979, בו נתקלתי לראשונה במונח "דור שני". הספר היווה ציון דרך בהתפתחותי כאדם כותב, ולימד אותי רבות על מי אני ומאיפה באתי.
וספרו הנפלא של אורי ברנשטיין "על הפרסונה" שמפענח את המושג יצירתיות, ואת הפער שקיים בין האדם הביוגרפי לאדם הכותב.

9) מהם ספרי ה-"גילטי פלז'ר" האהובים עליך?
אין לי כאלה. אני נוקשה בכל הקשור לזמן הקריאה שלי, ולמה שנסלח בעיני בנוגע לטקסטים ספרותיים. הזמן קצר כל כך, וספרי הקריאה הממתינים ליד מיטתי מצקצקים באוזני, עושים ככל יכולתם למצוץ את לשד הקשב וההתפנות שלי לספר שבידי, דוחקים בי לשלוף אותם מתוך הערימה- "אני עכשיו, לא אני! אני!"
***
אילנה וייזר-סנש היא סופרת, מבקרת, תסריטאית ובלוגרית.

בימים אלה רואה ספרה השלישי – "על הבהונות" (הוצאת הקיבוץ המאוחד).
לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן.
עוד על הספר:
גם אחרי שפנו איש לדרכו ממשיך אוריאל, אהוב נעוריה של נעמי, לעקוב אחריה בעיקשות: הוא כותב אליה, שותק אליה בטלפון, קשוב לנשימתה, מתעד את לכתה ובואה ומבטיח איחוד מחודש ומזהיר. במשך שנים נעמי כבולה, ממתינה ונזהרת. היא עושה כל שביכולתה לשכוח או להישכח, לקיים מראית עין של חיים עצמאיים ולשמש אֵם ראויה לדנה, בתה העקשנית, המסרבת לחוש בסכנה האורבת לשתיהן.
ואז, ביום בהיר אחד, אוריאל נעלם, אבל במקום לחוש הקלה ושחרור נותרת נעמי חסרה וחרדה, ולבה מנחש שרק לקח לעצמו הפוגה, והנה, עוד מעט – אולי עוד היום, אולי בעוד רגע – ישוב ויתבע את עלבונו. בעודה תוהה על מסתורין היעלמותו, היא נכבשת באהבה חדשה ומפתיעה, שפורעת שגרה מוקפדת, ארוכת שנים.
האם יודעת נעמי בלבה שאיחרה את המועד? שהיא זו שחוללה הכול? האם תוכל לחיות בלי אוריאל? האם תוכל לעמוד בגילוי סוד היעלמו?
שלוש הדמויות הללו – האֵם, בתה ואהוב לשעבר, מוצאים עצמם לכודים בתוך משולש בלתי אפשרי של תשוקה וכמיהה לשחרור, כשסוד אחד, מרחף על ראשיהם כמשקולת שמאיימת להישמט ולרסק הכול.
גיבורי ספרה של אילנה וייזר-סנש, כמו גיבורי חייה, מתהלכים "על בהונות", נתונים בסחרחרת של דמויות יצירי טראומה אישית והיסטורית. הדמויות הן תאומי נפש אינצסטואליים הלכודים זה בזה, רדופים ושבויים עד סופם. כמותם, הסופרת, שבוייה אף היא בתוך נתיב מורעל של סיפור אישי ומשפחתי שלא היה ממנו מפלט עד שהביאה את עלילת ספרה אל הדפוס.
הרומן "על הבהונות" הוא סיפור אהבה אובססיבית שמבוסס על סיפור אמיתי. גם וייזר סנש, כמו גיבוריה חוותה בצעירותה אהבה שאי אפשר היה להניח לה. סיפור אהבה שנמלטה ממנו זמן מה לפני נישואיה המשיך לרדוף אותה, מתחבט בתוכה, מסכן ומבקש לכבוש מקום שרק הספר שהחלה לכתוב איפשר להרגיע. יותר משלושה עשורים נאבקה המחברת בניסיון להבין את האובססיה של הכתיבה הסיזיפית של רומן שהתעקש להיכתב שוב ושוב עד לסיומו ואת האחיזה של אנשים בטראומות עבר כדי להחיות את התאווה לחיים בתוך שיגרה מנוונת, את מערכת היחסים שלה עם בן זוגה, את החיבור המשפחתי שנשאב ללא הרף בחזרה אל הטראומה, כמו גם את מערכת היחסים המעיקה המסוכנת של נעמי ואוריאל, ואת מקומה של החיות שמשתמרת לכאורה באהבה נושנה בתוך שגרת יחסים עם בן זוג.

 

Share Button

חולה האדון

כבר חודשים שהוא מפרפר בין חיים למות. וזה נורא. כמובן נורא כי אני קשורה אליו, נימי נפש משחקים לטובת שנינו. לפחות כך אני רוצה לחשוב. דרכו אני הרי משוחחת אתי ואתכם. זו הדרך המועדפת עלי. והנה שתיקה: והכי נורא זה שהוא לא מרשה לי לסייע לו, הבלוג. מבכר את השתיקה הזאת, אולי. אבל אני לא אניח לו, כמו עם  "הפחד מהדף הלבן"- לא אניח לו עד שיתרצה ויחלים ואני אשוב לשוחח. אתו ואתכם.

Share Button

מחשבות באמצע

טוב זה מתבקש, תודו. הספר כבר בחנויות, "על בהונות" קראתי לו. וגם, אורי ברנשטיין הלך השבוע לעולמו, אורי -שממנו למדתי כל כך הרבה, ובראש ובראשונה על ה"פרסונה." כבר כתבתי כאן על אזור הדמדומים הזה, מקום מתעתע שקשה להניח עליו את האצבע ולהגיד: זה משכנה של היצירתיות, כאן בדיוק היא ממוקמת. שהרי  איש אינו יודע, וגם אני אינני יודעת, פנימה והחוצה מהמקום הזה בתוך תהליך היצירה, פנימה והחוצה עד שגומרים…ככה נכתב גם הספר הזה שיצא הרגע לאור. ככה כתבתי אותו במשך יותר משלושים שנה. לא באופן רציף כמובן, אלא לפרקים. אבל המון שנים של שקיעה וציפה, יותר נכון זינוק מתוך מצב של ריחוף שמיימי, מיימי, לא לגמרי מודע. והזינוק לפעמים הוא מבעית, לפעמים משמח, ולעתים אף מספק. עוד ועוד גירסאות נאלצתי לייצר עד שהגעתי ל"קיבוץ המאוחד", אל דן שביט, העורך והסופר, שלקח פינצטה ומרט מילה מילה, הנחה אותי להותיר רק את הנחוצות, ולהוסיף עליהן מעט, הסמכה ותיבול פה ושם. ואחר כך לקח מספריים ודבק, גזר והדביק ו"ערך" את העלילה באופן שונה. אמר דברים כמו: צריך להבין מה היא מאבדת בדרך, או למה היא רוצה להישאר שם, או למה הילדה זעומה ככה. ואני שבתי ושקעתי כשהשאלות אחוזות בתוכי, נענות אחת אחת, כל אחת מן הסתם בתורה. (זו היתה ה"פרסונה", לא אני, כך שאני לא יודעת להסביר את זה).

אולי היום אני קצת יותר מבינה תשוקה, או השתוקקות. אולי. או לפחות את העובדה שאין לה גבולות, שהיא נמתחת אל מעבר לאופק, ושם צפויה נפילה. היום אני יודעת משהו על אובססיה, על התחלוא הזה שרבים לוקים בו, ומעטים מוליכים אותו אל מעבר לקו האופק, אל הנפילה.

הספר ממשיך לעבוד בתוכי. משום מה, ובניגוד ליצירותי הקודמות הוא מסרב להיאסף שם באופק, ולנוח. אולי בעוד זמן הוא ינוח. אולי כשאבין מתישהו, אי פעם, למה זה הסיפור שרקמתי, מדוע דווקא אותו.

 

Share Button

מפחדת

מה הכי מפחיד אותך? שאלה אותי בתי. אמרתי לה, הפחד. בלעתי כדור והרגשתי הרבה יותר טוב, יכולתי פתאום להסביר לה מה באמת מפחיד: שלא יאהבו את הספר, שיאהבו את הספר, שאחלה בטרם יונח על המדפים, שאחלה מיד אחרי שיונח שם, שאסבול ממה שיאמרו עליו, שלא אהיה לפתע נרגשת ממה שיאמרו עליו, שלא יאהבו את אוריאל, שיאהבו אותו ואני אחשוב לעצמי -יא בן זונה איך אפשר לאהוב אחד כמוך? שיעורר את חמלתם של הקוראים ואני אשתוקק לערסל בין זרועותי קורא אחר קורא ולהסביר שבדיוק לכך התכוונתי כשכתבתי את אוריאל. אני חרדה שמא נעמי תתפתה לו מחדש, דווקא עכשיו -אחרי שכבר הנחתי לה לצעוד הלאה. דווקא עכשיו היא תחליט שהיא סולחת על הכל, ונענית לו. זה לא ייתכן! אזעק אחריה מלוא גרוני. חזרי בך, חזרי בך שוב, אי אפשר! או לחלופין תחליט נעמי לעשות דבר מה נורא יותר, דבר מה שאף לא עלה על דעתי. אני מקווה שאם כן, ימצאו הקוראים דרך לדווח לי על כך. אין חשוב מזה בעיני.

ויותר מכל- זה אמנם סוד, אבל אעלה אותו על הכתב בכל זאת- אני חרדה ממנוחה נכונה. שאז שלושתם, דנה, נעמי ואוריאל- בלי להביט אף רגע לאחור- יצעדו במורד אל האופק ויישכחו אותי.

 

מסייעת להתגבר על הפחד, נועה לקס עם קטע מתוך הספר, בדף הפייסבוק שלי:

https://www.facebook.com/profile.php?id=100006619516191

 

Share Button

מי ינקה אותי?

זה אמנם לא שלנו העניין של לנקות חטאים. אבל העונה היא הזדמנות נאותה לדבר על זה. די לי מחטאי. הם עומסים עלי ומקשים את דרכי, כופפים את הגוו. אני מבקשת סיוע מהממונים: אנא הוסיפו (בלי בירוקרטיה, עם קיצורי הדרך הנדרשים) למיתוס שלנו את הישות שהתנקתה זה מכבר. ולא רק שהיא נקייה כל כך, אלא שיש ביכולתה- מעצם היעלמותה (הקרבתה כשה, כיצחק – שהיה רק עולה בפוטנציה) -לשייף למעננו את כל חטאינו, להותיר אותנו בסופו של עניין נטולי רבב ונכונים להצטרף אליו ולשבת שם למעלה, לעדי עד, בחברתו. אחד כזה אני מבקשת לכבוד החג- שלנו, שלהם, שלהם. של כל מי שפותח את ליבו לחגיגה.

Share Button