חבר שלי

המחשבה שהבליחה במוחי מיד עם היוודע דבר החלטתה של ועדת הפרס היתה: מה זו חברות? ומה בינה לבין ידידות? עוצמת המחוייבות? נוכחותה? היתכנותה? ועוד התהרהרתי לי, מדמה את הדמות הרכונה, מתמסרת אולי בתוגה לתחושת הכישלון, שומטת לרגע את מסעות ההצלחה האדירים, גלי הסגידה שהיא עטופה בהם במשך שנים על גבי שנים: קינאה.

שכן, איך אתה מקיא אותה מתוכך, מטהר עצמך ממנה? ואולי אין דרך להיטהר ממנה? אולי כדאי יותר לחבוק אותה, להכיר תוך כדי שיחה עמה בנוכחותה הצורבת ואז תחפץ ותתרצה.. זה מה שאני מתאמצת כבר שנים לאמץ. "קינאה מעובדת" היא מכונה אצלי, ופחות צרות עין. שהרי להעלים את שתיהן אי אפשר, אז לפחות לשכן אותן בתוכנו בנינוחות. וזה מה שאני מאחלת למי שיצא וידו על התחתונה (באופן רגעי כמובן, שהרי עוד יבואו זכיות רבות וטובות). מאחלת לו, לי, לכולנו, שתתעצם אצילות הנפש שבזכותה עלה בידו לברך בחן, כמעט בחמלה את הזוכה המאושר, שנזכה כלנו ללמוד ממנה, נדע להריע למנצח גם בעודנו חשים דחוקים מעט בשורה עורפית.

Share Button

"קורא בספרים"

קורא בספרים
מגזין ספרות של ירין כץ
השאלון עם אילנה וייזר-סנש, מחברת הספר "על בהונות" (הוצאת הקיבוץ המאוחד)
פורסם ב- 15 במאי 2017

1) מהם הספרים האהובים עליך?
שניים עומדים מזה שנים בראש הרשימה שלי: "מגילת סן-מיקלה" של אכסל מונתה ו"רסיסים" של אן מייקלס.


דומה שבשני הטקסטים האלה חבוק העולם כולו. האחד מדבר על מסע בזירות אנושיות ומחוזות שונים על פני אירופה, מפגשים וארועים שפקדו את המספר, נוסע מלא פליאה ופעור העובר בו בזמן מסע פנימי מתוך כמיהה למחוז חפץ שבאי קאפרי. מייקלס מתארת בפרוזה שנוגעת בשירה, בשפת יופי אינסופית ומטלטלת אנושיות וכאב, רוע, הצלה וגעגוע, מימוש ופרידה ואהבה.

2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?
כמובן "מסעות מור החמור", סיפור מכמיר ומתוק ונשכח מעט של לאה גולדברג על חמור תם וסקרן שיוצא לטיול בכרך ובכפר ולומד מעט על החיים. מאז ילדותי הולך אתי הספר הזה לכל מקום, ממתין בהכנעה על מדפי הספרים שלי ונשלף מדי פעם לקריאה כשמזדמן במחיצתי ילד עם אוזן כרויה.

3) מה הספר האחרון שקראת?
"ימי עלמה ותום" של דן שביט, עורך הספר שלי "על בהונות". זהו טקסט מורכב, חכם ומרתק על החיים והתיאטרון ומה שמתרחש ביניהם, כאשר הזייה סוחפת, מערבלת ומטשטשת את הגבולות שבין מציאות לאמנות.

4) איזה ספר גרם לך לתהות 'על מה המהומה'?
"הביתה" של אסף ענברי. האמת היא שבעודי קוראת הייתי שבוייה בתוך תהייה מפותלת מתוך נסיון לזהות משהו שאולי אני מחמיצה. אני עדיין ממתינה להסבר כלשהו לגבי אותו דבר מוחמץ.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?
הספר "אוסטרליה" של עירית דנקנר קאופמן. עירית היא כותבת חכמה ומדוייקת, תאוריה הלכאורה מרושלים משהו כמו מותירים שוליים למחשבה ולרגש- הם למעשה מלאכת מחשבת של אירוניה דקה ומודעות להשפעתו של טקסט על הקורא. כאב הוא התימה המרכזית של דנקנר-קאופמן וכתיבתה רווית האנושיות משליכה סימני דרך מתעתעים, כמעט אגביים שהולכים ומטביעים את הקורא עד אבדון.


6) מיהם הסופרים האהובים עליך?
מורי ורבי חיים באר, שאין כמותו ביכולת להעניק תחושת קירבה אינטימית בין קורא לדמות גם כאשר אין בהכרח הכרות בין עולמם של השניים. באר רוקם את עלילותיו כך שלעולם לא יישאר קורא אדיש לברואים הבדויים, ובתוך כך יפלס יקום ענק של ידע את דרכו אל הלב.
אליס מונרו המופלאה, האנושית, מכמירת הלב. נדין גורדימר – שיודעת לרקוח תבשיל שמרכיביו חתרנות, סוציולוגיה, מגדריות, היסטוריה אנושית ומדינית, וסיפור- מעל לכל סיפור.
חייבת לציין גם את לידיה ז'ורז' ותעוזתה להמריא למחוזות שירה והזייה תוך זניחה של תבניות מוכרות כלשהן, פעמים גם על חשבון פיענוחו של הסיפור.

7) ספר שנתן לך השראה?
Gathering של אן אנרייט האירית, זוכת פרס מאן בוקר. משפטיה הפרומים, לעתים נטולי סוף או פואנטה וסיפור רווי פערים על סודות שפיענוחם מסכן את בניין הקלפים המשפחתי …ככה אני רוצה לכתוב. בדיוק.

 


8) ספר עיון מומלץ?
הספר של הלן אפשטיין (CHILDREN OF THE HOLOCAUST (1979, בו נתקלתי לראשונה במונח "דור שני". הספר היווה ציון דרך בהתפתחותי כאדם כותב, ולימד אותי רבות על מי אני ומאיפה באתי.
וספרו הנפלא של אורי ברנשטיין "על הפרסונה" שמפענח את המושג יצירתיות, ואת הפער שקיים בין האדם הביוגרפי לאדם הכותב.

9) מהם ספרי ה-"גילטי פלז'ר" האהובים עליך?
אין לי כאלה. אני נוקשה בכל הקשור לזמן הקריאה שלי, ולמה שנסלח בעיני בנוגע לטקסטים ספרותיים. הזמן קצר כל כך, וספרי הקריאה הממתינים ליד מיטתי מצקצקים באוזני, עושים ככל יכולתם למצוץ את לשד הקשב וההתפנות שלי לספר שבידי, דוחקים בי לשלוף אותם מתוך הערימה- "אני עכשיו, לא אני! אני!"
***
אילנה וייזר-סנש היא סופרת, מבקרת, תסריטאית ובלוגרית.

בימים אלה רואה ספרה השלישי – "על הבהונות" (הוצאת הקיבוץ המאוחד).
לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן.
עוד על הספר:
גם אחרי שפנו איש לדרכו ממשיך אוריאל, אהוב נעוריה של נעמי, לעקוב אחריה בעיקשות: הוא כותב אליה, שותק אליה בטלפון, קשוב לנשימתה, מתעד את לכתה ובואה ומבטיח איחוד מחודש ומזהיר. במשך שנים נעמי כבולה, ממתינה ונזהרת. היא עושה כל שביכולתה לשכוח או להישכח, לקיים מראית עין של חיים עצמאיים ולשמש אֵם ראויה לדנה, בתה העקשנית, המסרבת לחוש בסכנה האורבת לשתיהן.
ואז, ביום בהיר אחד, אוריאל נעלם, אבל במקום לחוש הקלה ושחרור נותרת נעמי חסרה וחרדה, ולבה מנחש שרק לקח לעצמו הפוגה, והנה, עוד מעט – אולי עוד היום, אולי בעוד רגע – ישוב ויתבע את עלבונו. בעודה תוהה על מסתורין היעלמותו, היא נכבשת באהבה חדשה ומפתיעה, שפורעת שגרה מוקפדת, ארוכת שנים.
האם יודעת נעמי בלבה שאיחרה את המועד? שהיא זו שחוללה הכול? האם תוכל לחיות בלי אוריאל? האם תוכל לעמוד בגילוי סוד היעלמו?
שלוש הדמויות הללו – האֵם, בתה ואהוב לשעבר, מוצאים עצמם לכודים בתוך משולש בלתי אפשרי של תשוקה וכמיהה לשחרור, כשסוד אחד, מרחף על ראשיהם כמשקולת שמאיימת להישמט ולרסק הכול.
גיבורי ספרה של אילנה וייזר-סנש, כמו גיבורי חייה, מתהלכים "על בהונות", נתונים בסחרחרת של דמויות יצירי טראומה אישית והיסטורית. הדמויות הן תאומי נפש אינצסטואליים הלכודים זה בזה, רדופים ושבויים עד סופם. כמותם, הסופרת, שבוייה אף היא בתוך נתיב מורעל של סיפור אישי ומשפחתי שלא היה ממנו מפלט עד שהביאה את עלילת ספרה אל הדפוס.
הרומן "על הבהונות" הוא סיפור אהבה אובססיבית שמבוסס על סיפור אמיתי. גם וייזר סנש, כמו גיבוריה חוותה בצעירותה אהבה שאי אפשר היה להניח לה. סיפור אהבה שנמלטה ממנו זמן מה לפני נישואיה המשיך לרדוף אותה, מתחבט בתוכה, מסכן ומבקש לכבוש מקום שרק הספר שהחלה לכתוב איפשר להרגיע. יותר משלושה עשורים נאבקה המחברת בניסיון להבין את האובססיה של הכתיבה הסיזיפית של רומן שהתעקש להיכתב שוב ושוב עד לסיומו ואת האחיזה של אנשים בטראומות עבר כדי להחיות את התאווה לחיים בתוך שיגרה מנוונת, את מערכת היחסים שלה עם בן זוגה, את החיבור המשפחתי שנשאב ללא הרף בחזרה אל הטראומה, כמו גם את מערכת היחסים המעיקה המסוכנת של נעמי ואוריאל, ואת מקומה של החיות שמשתמרת לכאורה באהבה נושנה בתוך שגרת יחסים עם בן זוג.

 

Share Button

חולה האדון

כבר חודשים שהוא מפרפר בין חיים למות. וזה נורא. כמובן נורא כי אני קשורה אליו, נימי נפש משחקים לטובת שנינו. לפחות כך אני רוצה לחשוב. דרכו אני הרי משוחחת אתי ואתכם. זו הדרך המועדפת עלי. והנה שתיקה: והכי נורא זה שהוא לא מרשה לי לסייע לו, הבלוג. מבכר את השתיקה הזאת, אולי. אבל אני לא אניח לו, כמו עם  "הפחד מהדף הלבן"- לא אניח לו עד שיתרצה ויחלים ואני אשוב לשוחח. אתו ואתכם.

Share Button

מחשבות באמצע

טוב זה מתבקש, תודו. הספר כבר בחנויות, "על בהונות" קראתי לו. וגם, אורי ברנשטיין הלך השבוע לעולמו, אורי -שממנו למדתי כל כך הרבה, ובראש ובראשונה על ה"פרסונה." כבר כתבתי כאן על אזור הדמדומים הזה, מקום מתעתע שקשה להניח עליו את האצבע ולהגיד: זה משכנה של היצירתיות, כאן בדיוק היא ממוקמת. שהרי  איש אינו יודע, וגם אני אינני יודעת, פנימה והחוצה מהמקום הזה בתוך תהליך היצירה, פנימה והחוצה עד שגומרים…ככה נכתב גם הספר הזה שיצא הרגע לאור. ככה כתבתי אותו במשך יותר משלושים שנה. לא באופן רציף כמובן, אלא לפרקים. אבל המון שנים של שקיעה וציפה, יותר נכון זינוק מתוך מצב של ריחוף שמיימי, מיימי, לא לגמרי מודע. והזינוק לפעמים הוא מבעית, לפעמים משמח, ולעתים אף מספק. עוד ועוד גירסאות נאלצתי לייצר עד שהגעתי ל"קיבוץ המאוחד", אל דן שביט, העורך והסופר, שלקח פינצטה ומרט מילה מילה, הנחה אותי להותיר רק את הנחוצות, ולהוסיף עליהן מעט, הסמכה ותיבול פה ושם. ואחר כך לקח מספריים ודבק, גזר והדביק ו"ערך" את העלילה באופן שונה. אמר דברים כמו: צריך להבין מה היא מאבדת בדרך, או למה היא רוצה להישאר שם, או למה הילדה זעומה ככה. ואני שבתי ושקעתי כשהשאלות אחוזות בתוכי, נענות אחת אחת, כל אחת מן הסתם בתורה. (זו היתה ה"פרסונה", לא אני, כך שאני לא יודעת להסביר את זה).

אולי היום אני קצת יותר מבינה תשוקה, או השתוקקות. אולי. או לפחות את העובדה שאין לה גבולות, שהיא נמתחת אל מעבר לאופק, ושם צפויה נפילה. היום אני יודעת משהו על אובססיה, על התחלוא הזה שרבים לוקים בו, ומעטים מוליכים אותו אל מעבר לקו האופק, אל הנפילה.

הספר ממשיך לעבוד בתוכי. משום מה, ובניגוד ליצירותי הקודמות הוא מסרב להיאסף שם באופק, ולנוח. אולי בעוד זמן הוא ינוח. אולי כשאבין מתישהו, אי פעם, למה זה הסיפור שרקמתי, מדוע דווקא אותו.

 

Share Button

מפחדת

מה הכי מפחיד אותך? שאלה אותי בתי. אמרתי לה, הפחד. בלעתי כדור והרגשתי הרבה יותר טוב, יכולתי פתאום להסביר לה מה באמת מפחיד: שלא יאהבו את הספר, שיאהבו את הספר, שאחלה בטרם יונח על המדפים, שאחלה מיד אחרי שיונח שם, שאסבול ממה שיאמרו עליו, שלא אהיה לפתע נרגשת ממה שיאמרו עליו, שלא יאהבו את אוריאל, שיאהבו אותו ואני אחשוב לעצמי -יא בן זונה איך אפשר לאהוב אחד כמוך? שיעורר את חמלתם של הקוראים ואני אשתוקק לערסל בין זרועותי קורא אחר קורא ולהסביר שבדיוק לכך התכוונתי כשכתבתי את אוריאל. אני חרדה שמא נעמי תתפתה לו מחדש, דווקא עכשיו -אחרי שכבר הנחתי לה לצעוד הלאה. דווקא עכשיו היא תחליט שהיא סולחת על הכל, ונענית לו. זה לא ייתכן! אזעק אחריה מלוא גרוני. חזרי בך, חזרי בך שוב, אי אפשר! או לחלופין תחליט נעמי לעשות דבר מה נורא יותר, דבר מה שאף לא עלה על דעתי. אני מקווה שאם כן, ימצאו הקוראים דרך לדווח לי על כך. אין חשוב מזה בעיני.

ויותר מכל- זה אמנם סוד, אבל אעלה אותו על הכתב בכל זאת- אני חרדה ממנוחה נכונה. שאז שלושתם, דנה, נעמי ואוריאל- בלי להביט אף רגע לאחור- יצעדו במורד אל האופק ויישכחו אותי.

 

מסייעת להתגבר על הפחד, נועה לקס עם קטע מתוך הספר, בדף הפייסבוק שלי:

https://www.facebook.com/profile.php?id=100006619516191

 

Share Button

מי ינקה אותי?

זה אמנם לא שלנו העניין של לנקות חטאים. אבל העונה היא הזדמנות נאותה לדבר על זה. די לי מחטאי. הם עומסים עלי ומקשים את דרכי, כופפים את הגוו. אני מבקשת סיוע מהממונים: אנא הוסיפו (בלי בירוקרטיה, עם קיצורי הדרך הנדרשים) למיתוס שלנו את הישות שהתנקתה זה מכבר. ולא רק שהיא נקייה כל כך, אלא שיש ביכולתה- מעצם היעלמותה (הקרבתה כשה, כיצחק – שהיה רק עולה בפוטנציה) -לשייף למעננו את כל חטאינו, להותיר אותנו בסופו של עניין נטולי רבב ונכונים להצטרף אליו ולשבת שם למעלה, לעדי עד, בחברתו. אחד כזה אני מבקשת לכבוד החג- שלנו, שלהם, שלהם. של כל מי שפותח את ליבו לחגיגה.

Share Button

הדרך למעלה

hnh-t-ccuer-12מהצצה חטופה ניתן לחשוב שהיא צונחת לאיטה מטה, שהמטרייה היא זו שתמנע התרסקות. אבל על פי כוון מחיקת הרוח או העננים שהיא נושאת, או טיפות הגשם- אפשר להניח שהכיוון הוא דווקא המראה. מאחורי חלונות דמויות ביזאריות משקיפות עליה, מלוות אותה בדרכה, אולי היא בכלל חולמת. ועל כל פנים אין לדעת אם שוחרות רע הן או שאינן מזיקות. התמונה גורמת לאי שקט, למרות שלא ברור מדוע. יהיה בלי ספק מי שיאמר, ובצדק, תלוי איך מסתכלים על זה. אני נוטה להיבהל. אני, בכלל, לא הייתי ממריאה מול חלונות אפלים שכאלה, לבדי בגשם. גם אין לי מטריית פלא שכזאת.

התמונה היא טקסט בשפה ויזואלית, שהצופה אמור לפענח. וכמו כל טקסט, ואפילו הוא בשפה מוכרת -אפשר שיתפענח ביותר מדרך אחת. כשאני כותבת יש בדעתי דבר מה שאני מבקשת לספר. אולם אינני יכולה להיות אחראית על כוון המעוף של הקורא שלי. יכולה רק לייחל שייהנה מהמסע.

 

Share Button

משולשים במקום פנים

 

img-20161028-wa0002מה שנחמד לאחד יכול להיות מפחיד לאחר…זה מה שניסיתי להסביר למיודעי חובבי החג הנורא הזה. כל סתוויי בניכר (שמונה במספר) היו מלווים בחרדה. ככל שהתקרב החג ובא, וסביבי דיברו על תחפושות שלדים מסוג זה או אחר הייתה החרדה עולה ומבעבעת כמו סיר רותח, מלווה במבוכה עמוקה אל מול פניהם המשולהבות, הנרגשות של דרדקי השכונה. רציתי לשאול, ומעולם לא העזתי- למה דווקא גולגלות עם חורי עיניים? מדוע שלדים עטויי שחורים? למה לא פיות ענוגות ונסיכות במלמלה וורודה? למה לא דלועים שפרחי שדה חרוטים בהם במקום חריצים משולשים מוארים באדמדמות מבעיתה? וכל ערב חג, מבואו עד צאתו של ליל כל הקדושים כולם, עד לכתו של הזאטוט האחרון, הייתי ספונה בחדר הרחצה, על האסלה או על הרצפה בפינת החדר, ממתינה בלב רועם שיעבור זעם.

Share Button

אפשר אחרת?

Jpeg
Jpeg

היום, מאחר שלראשונה הועלתה השאלה מדוע התמהמה הספר הזה, ומדוע רק עכשיו התרתי אותו מאסוריו, מייסורי, ואני מניחה לו לנקב את בועתו ולהגיח אל גורלו- חשבתי עליו שוב, לראשונה, בפעם המי יודע כמה. חשבתי, להשליך את התינוק עם המים, עם האמבט, בלעדיו, בלעדי. חשבתי, ניתן אולי גם אחרת? כלומר, שלא יהא ממני, לא שייך אלי כלל, דואה ביתמותו ומחפש את דרכו מבלי שאיש יודע מאיפה בא? אפשר, מן הסתם. אבל אני אינני יכולה.  "על בהונות" הוא התינוק שלי, יגדל או לא, ממני נולד, ובעוד שבועות מספר ילמד לעוף.

Share Button

כל הזמן הזה ("מסע", פרק 4 ואחרון)

Jpeg
זו לא מעין שאלה פילוסופית שמבקשת תשובה ל-"לאן נעלם כל הזמן הזה?", או הרהור מתבכיין (טוב, קצת מתבכיין) שמבקש את אותו פענוח. זו שאלה אמתית. איך ייתכן שחודשיים וחצי, שמתוכם הוקדשו כמעט חודשיים ל"מסע"- חלפו להם מבלי שהצלחתי להקדיש את הזמן הראוי, זה שהבטחתי לעצמי, לתיעודו?

כל יום הוקדש לכתיבה. מדי יום בבית קפה אחר. לא פקדתי מקום פעמיים. היה המון מה לומר על התקדמות הכתיבה, הקשבה לדמויות (שהיה להן יותר ויותר מה להגיד), טווית העלילה, ייסורים ושעשוע, ועבודה.

במקום רחוק שמפלס את דרכו פנימה, זר וגם מוכר, זכור מביקורים קודמים ובכל זאת חדש בכל פעם. הסתגלות תוך הרהור, בהייה בשולחנות הסמוכים, בשברי שיחה, בצפייה אילמת, מתונה וממושכת במתרחש סביבי. בצעידה במעלה הגבעה בדרך "הביתה" ושוב במורד אל בתי הקפה למחרת בבוקר. באוויר הקריר המלטף (קלישאה שאין מהימנה ממנה לתאר את שלמות התחושה), במולד הירח ונדידתו, בהפיכתו לבועה שמשמונת ומחויכת שעקבתי אחריה מבעד לחלון הליילי. ובמערכות היחסים, בהיותי בתווך של חיים ואנשים, עליהם לא אכתוב מאומה, כי אילו- כך החלטתי- יאכלסו את הרומן הבא. וכן, יותר מכל, בצעדת הבוקר המוקדם, כמעט שחר באוויר הפריך הנוגע בקיפאון- אל גשר העץ ובחזרה, תוך איסוף תותי בר. שם התרחש הרהור נכון, שהפך את כל הזמן הזה לעצום מימדים ומשמח, אם גם לא תועד ממנו דבר.

 

Share Button