כל הזמן הזה ("מסע", פרק 4 ואחרון)

Jpeg
זו לא מעין שאלה פילוסופית שמבקשת תשובה ל-"לאן נעלם כל הזמן הזה?", או הרהור מתבכיין (טוב, קצת מתבכיין) שמבקש את אותו פענוח. זו שאלה אמתית. איך ייתכן שחודשיים וחצי, שמתוכם הוקדשו כמעט חודשיים ל"מסע"- חלפו להם מבלי שהצלחתי להקדיש את הזמן הראוי, זה שהבטחתי לעצמי, לתיעודו?

כל יום הוקדש לכתיבה. מדי יום בבית קפה אחר. לא פקדתי מקום פעמיים. היה המון מה לומר על התקדמות הכתיבה, הקשבה לדמויות (שהיה להן יותר ויותר מה להגיד), טווית העלילה, ייסורים ושעשוע, ועבודה.

במקום רחוק שמפלס את דרכו פנימה, זר וגם מוכר, זכור מביקורים קודמים ובכל זאת חדש בכל פעם. הסתגלות תוך הרהור, בהייה בשולחנות הסמוכים, בשברי שיחה, בצפייה אילמת, מתונה וממושכת במתרחש סביבי. בצעידה במעלה הגבעה בדרך "הביתה" ושוב במורד אל בתי הקפה למחרת בבוקר. באוויר הקריר המלטף (קלישאה שאין מהימנה ממנה לתאר את שלמות התחושה), במולד הירח ונדידתו, בהפיכתו לבועה שמשמונת ומחויכת שעקבתי אחריה מבעד לחלון הליילי. ובמערכות היחסים, בהיותי בתווך של חיים ואנשים, עליהם לא אכתוב מאומה, כי אילו- כך החלטתי- יאכלסו את הרומן הבא. וכן, יותר מכל, בצעדת הבוקר המוקדם, כמעט שחר באוויר הפריך הנוגע בקיפאון- אל גשר העץ ובחזרה, תוך איסוף תותי בר. שם התרחש הרהור נכון, שהפך את כל הזמן הזה לעצום מימדים ומשמח, אם גם לא תועד ממנו דבר.

 

Share Button

יאללה ביי? (מסע, פרק 3)

Jpeg
אגם שושואפ, עמק האוקנאגן, בריטיש קולומביה. אוגוסט 2016

כל בוקר, עוד בטרם נפקחות העיניים לתור את הסביבה, עולה השאלה לאן נלך. והשאלה המתבקשת המתלווה אליה, האם לעזוב, ומהו הגיל המקסימלי להגירה? (את הגיל האופטימלי הותרנו זה מכבר מאחור). השמיים הם הרי אותם שמיים, קודרים או בהירים תלוי בעונה. בני האדם מזעיפים פנים או מחויכים תלוי במידת ההכרות שלך אתם, בנסיבות חייהם, באופיים, או בחלום שחלמו בלילה הקודם. הנוף נעים, הדשא ירוק יותר, ואולי האיום הקיומי אינו אימננטי. ומה עם כל השאר? שהוא העיקר? שאין צורך לציינו אפילו בינך לבינך, כי הכאב הצף ועולה גדול מנשוא וכרוך במובן מאליו, שהוא כל מי שקרוב אליך ושבלעדיו יהיו מן הסתם חייך…איך ייראו החיים בשוליו של דשא ירוק יותר, לצידה של רגיעה, בתוך שקט זר, ולבד?

Share Button

התפצלנו -סיפור.

כנסיה 4

הוא אמר: למה שלא תבואי? מוזיקה לאור נרות, יהיה רומנטי, יהיה פאן. ואני עניתי: תיאטרון, זה מה שאני מעדיפה. התפצלנו.
הוא הלך לקונצרט בכנסייה (בהפסקה הציץ לרגע, עיניו מצועפות. את הסיפור המתלווה למוסיקה, מלל סתום, כך אמר- הוא לא מבין, אבל השאר נפלא. בעיקר אור הנרות המטפס במעלה חלונות הויטראז'. הוא סימן תנועת רחיפה קלה באצבעותיו.)
ואני נותרתי מאחור. הזמנתי תה ועוגת שוקולד, ושקעתי בקריאת "קו המלח", ספר השעה, שני כרכים שסחבתי בתיק היד שלי, חרדה שמא יאבדו בדרך. לא איכפת היה לי שבגדי יאבדו, אבל יובל שמעוני חייב ללוות אותי במסעי.
הקונצרט היה אמור להימשך כשעה, ולהסתיים בעשר. אחרי שהציץ בהפסקה לספר לי על הנרות והויטראז'ים הוא חזר למחצית השנייה, ואני שבתי אל שמעוני.

בחצות סגרתי את הספר, ולבי הולם בחזי. הזיה כבדה, דביקה, הניחה עצמה על כתפי והזדחלה מטה אל רגלי. בקושי קמתי וגררתי עצמי אל הכנסייה ממול. שערי הענק היו סגורים, קצותיהם אחוזים במנעול ענק, פרחי ברזל מפותלים הלעיגו בשתיקה, וחושך הלם בפני כמו רעם שמקדים סופה.

Share Button

ראשית המסע

Jpeg
הנה אני שבה: הימנעות ארוכה מדי, שיתוק של כל דבר שאינו קשור לכתב היד של "על בהונות".  עריכה ועוד עריכה, קריאה חוזרת ונשנית, הרהור מייטיב והרהור מעכב, הכל בכל, ולבסוף החלטה לדחות את יציאתו של הספר לאור לאחרי שובי מנסיעתי הממושכת שתוקדש לכתיבת הרומן הבא. וגם עצלות, אולי? אולי. אבל לא עוד. הספר מוכן, ממתין להדפסתו, ממתין לשובי, ופרקי הבלוג החדשים יתלוו למסע בן שלושה חודשים שהחל אמש, ואמור לתעד את המפגש עם חופה המערבי של קנדה. במקום בו מלחכים מי האוקיינוס השקט את סלעי הענק, והדרך לא תצלח לשיטוט קליל ומהורהר-שם תנוסה צלילה חופשית, ממושכת, אל תוככי עלילתו של הספר הבא. שם, ובמקומות בדרך לשם, אכתוב ואספר על זה.
Share Button

לבית שלי המון פינות

חגיגיות4

כל שנה כשבא פסח הפינות הופכות חשוכות. פעם, כשהייתי קטנה, ביתיות היתה בהישג יד. כלומר היו בה גם פינות חשוכות, אולי יותר ממוארות, למעשה, אבל כשבא החג הזה שנקרא גם אביב וגם חירות וגם עוד מיני שמות ניתנו לו כדי לסמל המשכיות ופמיליריות- הוצפו פינות הלב בחמימות ונהרה. לא סתם אני משתמשת במילה נהרה: אני מתכוונת לאור גדול, ולציפייה, ולדיבור שנסב סביב אהבה, יחדיו, ושמחה. ונדמה היה, כל שנה מחדש, לרגע או שניים, שכל מה שהייתי זקוקה לו ניתן לי. הבית ההוא איננו זה מכבר, והאנשים שבאו אליו מדי שנה באותו ערב אביבי, חגיגיים ונושאי תשורות, גם הם אינם עוד.

מזה שנים אני אוספת דרכים לייצר חגיגיות, ולא פעם, לרגע או שניים אני נכבשת בתחושה של המשכיות ופמיליאריות, ללא ספק גם משפחתיות.  אבל בתווך של זה אינני עוד ילדה קטנה, ופינות הבית רבות מדי, רבות משיכולתי למלא.

Share Button

אחד חדש

עסוק1

כבר עכשיו. היום. תיכף ומיד. כנגד מה שנפער שם ומאיים להעמיק עוד ואולי לבלוע, למחוק צל של חיוך, להמית אפילו. כנגד זוהמת מחשבות התבוסתנות המכלות, איון החמלה העצמית. כנגד הבעתה מפני הריק, מגוויעת המוזה (מה היא מוזה?) וכוח היצירה, התשוקה, הרצון והמוכנות. כנגד אלה ועוד, כבר עכשיו, היום, תיכף ומיד, לכתוב עוד אחד. ספר נוסף יפוגג את הפחד. ומאחר שחציו של אותו אחד נוסף כבר כתוב, על אחת כמה וכמה יש להמשיך לכתוב. אבל גם אם חרדת הדף הלבן בעיצומה, ושום רעיון לא מפציע, וכל האימה עולה ובאה וקרבה כמו חשרת עננים- גם אז כדאי ללפף עצמי סביב שדרת כיסא ולכתוב.

Share Button

עופי –

לעודי, ליום הולדת.

ציפוריםכאילו מתוך השמיים עצמם, כמו היו השמיים עיסה צמיגה, נטולת שקיפות, והיא בתוכם משייטת מהאינסוף, ברוך, בשקיקה, כמו מאז ולעולם תהיה שם. עד שלפתע נחתה בקרבתה עדת ציפורים שחורות. את קולן בלבד היא שמעה, שכן קשה היה להבחין בהן בתוך האפלה האטומה. הן שוחחו ביניהן בלחישה, לא ציוץ אלא לחישה ממש, כמו הס והס נמלטה מפיותיהן הזעירים. והיא חתרה אליהן, בלאט ולאט גמאה את המרחק מענן לענן, מערפל לערפל, קרח כיסה את זרועותיה כהינומה שקופה, בוערת, עד שבאה אל הלהקה. ונטועה תחתיה, קשובה לפיטפוטן המבוהל, פתיעה הופכת אותו לציוץ, הן ניתרו במקומן בעצבנות, טפרי רגליהן הדקיקות לא מוצאות מנוחה על פני ריקמת השמיים שכמו הלכה והפכה דקה וטובענית.

עמדה עוד מעט והקשיבה, דין ודברים וטפיפה רוגשת היו שם, והיא ניחשה שבעוד רגע יפרשו כנף והיא תשוב ותינטש. כהרף עין התנפלה על שימלתה וקרעה ממנה חוטי אריג דקיקים, קרבה חרש אל הלהקה, ובעודה מזמרת שיר נוגה, שפתיה קפוצות בציוץ רך ומהפנט, קשרה חוט חוט לרגלי הציפורים המשותקות, קשובות לזימרתה שהעלתה בזיכרונן קן חמים ורחוק. ומשהיתה הפריפה  מוכנה נופפה בזרועותיה ודחקה בציפורים להמריא. והן, נבהלות ומבקשות להשתחרר, סטרו בפראות בכנפיהן לאויר הלילה, ועפו עפו, מחלצות אותה מתוך עיסת השמיים הצמיגה, יחד שייטו אל חיק האינסוף. מטה מטה הנמיכו טוס, ורק כששבה והגיעה ונחתה על האדמה הקשה, ופרמה את חוטי האריג מרגליהן של הציפורים, וליטפה כנף כנף לתודה ופרידה, עלתה בזכרונה הכמיהה שהעיפה אותה מכאן.

Share Button

שלאף שטונדה

tumblr_nzt8ydssAK1qkaoroo1_500

זו היא באמת השאלה: האם אפשר עכשיו, כשהספר אוטוטו יורד לדפוס, לתפוס תנומה קלה ולהמתין. שהרי כרגע אי אפשר אפילו לפעול למענו, להתהדר בו ולדבר בשבחו. עין אדם לא שזפה אותו עדיין (למעט כמה מקורבים). כשייצא לאור (בסביבות פסח) תהיה המהומה בתוכי גדולה. לפחות לזמן מה, שאנסה לקצר ככל האפשר.

פעם אמר לי ידיד יקר, סופר שאני אוהבת ומעריכה במיוחד, שאין להתעכב יותר מדי על היצירה הנולדת, אלא להתיישב ולכתוב את הבאה. אני כבר עושה זאת, הן בדמות תסריט שכבר כתוב, ונעשים מהלכים להפיץ את שמעו, והן בדמות הרומן הבא שחציו כתוב. אלא שבטרם תתחולל המהומה, לפני שיוצג העולל בפני עולם, לפני שתינתן לו ההזדמנות לשוטט ולפרוח, לצוטט למה שאומרים עליו, לשמוח במה שאומרים עליו לפעמים אפילו להתעצב- בטרם כל זה אפשר אולי לשעה קלה להתנמנם?

Share Button

צחוק בצד

זה מה שמתרמז לו על הפרצוף: כביכול יש אפשרות, סיכוי, שענן -נס ירד על גורלו וימטיר עליו טונות של מזל בדמות מטבעות זהב או שטרות של כסף. ויש סיכוי- אומר החצי חיוך שלו- שלא ירחק היום ויהיה ברשותו גם מטוס פרטי. זה מה שמרמז החצי חיוך. הוא מאמין, אני חושבת, שייתכן שכל חייו ישתנו באחת. ובאותה איבחת חיוך זעירה טמון מן הסתם גם מה שכל מתבונן יזהה – שאין כלל סיכוי שמשהו מזה יתרחש, ויותר מזה- שהוא יהיה אסיר תודה אם ינדב לו מישהו דבר מה שישמח את ליבו ו/או קיבתו, שהרי מזה תקופה הוא עני מרוד. ובכל זאת לא אבדה לאיש התקווה. או אולי לא תקווה ראוי לקרוא למבט הצידי, המתוק, המחוייך הזה, אלא חיות. הוא תאב חיים ולא נואש. וראוי ללמוד ממנו, ומהתוף הקטן שאחוז בידו, שעון אל ירכו בכוונת תנופה, תיכף יכו בו פעמוני הכסף ויפיקו צליל ענוג ומהפנט שישמח את הלב. ספסל5

Share Button

כתיבה אוטומאטית

עבודה קשה

בסדנאות הכתיבה אנחנו מדברים לא פעם על שיגרת כתיבה. כשקשה, אנחנו מציעים "כתיבת רצף". יומיום, בטרם מתנפלים עלינו החיים כדאי להקדיש זמן מה (בכוונה תחילה אין מדובר במסגרת זמן מסויימת) לכתיבה אוטומאטית, משוחררת מחשיבה. אם אפשר. רצוי. בכל מקרה עבודה קשה מתגמלת. קלישאה נוראית, אבל ככה זה עובד. כמו שריר שיש לאמן, לאמץ, לא להניח לו. כתיבה היא עניין של שכלול. גם שחרור הוא עניין של שכלול.

ואף על פי כן, בימים אלה עיקר עבודתי אינה קשורה לשכלול של שחרור כלשהו, אלא "לצחצוח" של מלים: שוב ושוב, ועוד פעם, וקריאה נוספת של אותו טקסט, צמצומו, הידוקו, ובדיקה בפעם המי יודע כמה שאת מה שרציתי לומר כתבתי באופן ה"טוב" ביותר (גיחוך…)

אבל כדי להגיע לשלב הזה דרושים אינספור ימי עבודה, שיגרת יצירה שניתן להתחיל ב"כתיבת רצף". זה פותח, משחרר, משכלל, וזה עובד.

"כתיבת רצף": יש לתרגיל וריאציות שונות ומגוונות: אני מציעה משפט פתיחה כמו: "כשהייתי קטן אני זוכר ש…" ומשם להמריא למחוזות עלומים. ובכל פעם שנתקעים, יש לחזור ולכתוב שוב את המשפט האחרון, ומשם להמשיך. ללא עריכה, ללא חשיבה.

משפטים נוספים לדוגמה:

"בדרכי לכאן ראיתי…"

"אמא אמרה לי לא ל…"

וניתן גם להתחיל ממילה שעולה בדעת ללא כל תכנון מוקדם, פשוט לתת למחשבות לזרום, תמיד עולה משהו, גם אם נדמה שאינו חדש ומרענן, הוא יוליך אותנו הלאה.

 

Share Button