"ארמונות בחול" מאת ליאת נחמה

פוסט אורח נוסף השבוע, "ארמונות בחול" מאת ליאת נחמה, ממשתתפות סדנת הכתיבה בספריית תל מונד

הסיפור מתעד במדוייק את אותם רגעים בהם אנחנו מבקשים לצעוק מלוא הגרון, עצרו את העולם, תנו לרדת!

והנה גיבורה שמעזה, ולו לערב אחד, לעשות את זה.

אשה וים

הליכה על החול הרך מתקבלת טוב יותר ע"י הגוף, מאשר צעידה על משטח מרוצף. פחות התנגדות וזעזועים. בגיל הזה היא כבר צריכה לשים לב לתנועות שלה. במהלך השבוע עטופה שכבות על שכבות של הגנות, שמסייעות לה לשרוד. בשלב מסוים, הים תפס שוב מקום משמעותי בחייה, רק שם הצליחה באמת לנשום, להרחיב את בית החזה ולמלא את הריאות טוב יותר מבכל מקום אחר.
אמנם היא בעלת משפחה, מרוויחה לא רע, והגיעה למעמד אליו שאפה, אבל מה שהיא באמת רוצה זה לשחק 'סכין תוקע' במגרש הבוץ שמול הבית או לדלג על המדרכה כששערה נפרע ברוח. לא אחת, בתוך אינסוף הישיבות בעבודה היא מתאפקת לא לתפוס את הפרחים מהפלסטיק שבמרכז השולחן, להשליך אותם מהחלון ולפנות לעצמה את שדה הראייה.
הבוקר יצאה עם הכלב לטיול, אוחזת בשקית ניילון ריקה, כדי שבמקרה שתיתקל באחד השכנים הוא יבין שיש בכוונתה לאסוף את הצרכים, כפי שמקובל. בשכונה שלה כולם מחייכים לכולם, אבל זה הכל. איש לא מבקש להתיידד. כשהילדים היו קטנים, נפגשו לעתים בגינה הציבורית או הזמינו פיצה לארוחת ערב משותפת בחצר, אך מאז שהילדים גדלו היא מרגישה יותר ויותר לבד. אמנם אין לה רגע דל, הילדים עדיין גרים בבית, אבל כל אחד לעצמו. מ'כולנו ביחד' התחזק ה'כל אחד לחוד'.
בדרכה חזרה שוב נזכרה ברב המכר, שקיבלה ליום הולדתה, והפך את חייהם של רבים למאושרים, איחד משפחות וחיבר אנשים ל'אני האמתי' שלהם. 'אולי לא קראתי אותו עדיין כי אני לא כל כך רוצה לחבר ולהתחבר, אולי ככה קל יותר, פחות מחייב', הרהרה לעצמה.
כשנכנסה הביתה זרקה את השקית, לקחה את הצעיף הצבעוני והתיק המבריק, התבוננה במראה וחשבה שהשילוב ביניהם מתוחכם. אף אחד לא יחשוד שמה שבאמת בא לה לעשות היום זה לתפוס טרמפ לכל מקום אחר.
במעלית, בדרך לקומת המשרדים של חברת ההשקעות בה היא עובדת בעשר השנים האחרונות, שעשעה אותה המחשבה שזה כמו לשחק משחקי דמיון של ילדים: 'אני כאילו מנהלת, שהולכת להשתתף בישיבה חשובה, כולם סביבי כאילו חשובים, מלבד המזכירה, היא פשוטה ועממית. ולאחר שנציע, נתווכח, נריב ונשלים נחזור כל אחד לתאו, להיות באמת אנחנו. באותה מידה גם יכולנו לעשות 'ערמת ילדים', להתפרק על הרצפה בצחוק ואח"כ לקום, לישר את הבגדים ולצאת בפרצופים מלאי חשיבות מהחדר'.
הים בא והלך מבעד לחלונות הארוכים במסדרון המוביל לחדר הישיבות, מעורר בבטנה תחושת אי נוחות. חיוך זחוח על פניו המבריקות של ניסים קידם את פניה. הוא תמיד מחייך לכולן ולעתים נדמה לה שהיא מזהה טיפת ריר בפינת פיו. הן משיבות בחיוך, ואם התמזל מזלו אף מצטרפות אליו לבילוי בחדר האחורי. היא בד"כ שומרת על דיסטנס ונמנעת מלשתף פעולה במשחק ההדדי, אך הפעם החליטה להתגרות בו והשיבה חיוך, הוא נבהל ומיד הרצין. הגשם לא פסק לרגע, והאווירה בישיבה הארוכה התחממה, הדרישות גדלות והזמן מתקצר. "תן לי חומר לעבוד אתו" התעקשה, "אם היה לי הייתי נותן" ענה בחוסר סבלנות, שוב מצאה עצמה נאבקת עבור לקוחותיה מול מערכת שאמורה לעזור להם, מרגישה את רטט הטלפון על ירכה השמאלית, מציצה בשעון ומבינה שזו ביתה, שממתינה לה ביציאה מהחוג. "אתה מכניס אותי לפינה" ניסתה שוב, "את אלופה בלצאת מפינות. נלחמת- עכשיו תשלימי. זה המצב" וחייך את החיוך המעושה שלו.
היא יצאה מהחדר הצפוף, מחליקה את אצבעה על מסך הפלאפון. "כן אני בדרך, לא יכולתי לצאת קודם, מצטערת מתוקה", ענתה ושחררה בנשיפה ארוכה את האוויר שנכלא בריאותיה כל היום. תיקנה את הבעת הפנים הטרודה לחיוך רך ונעים לקראת המעבר במסדרון הארוך, מהנהנת לכל מי שנקרה בדרכה "להת", "שלום", "ערב טוב", "תיהני", "ניפגש מחר" ונפלטת החוצה אל הקור המרענן.
חיפשה ללא הצלחה תחנת רדיו שלא תגביר את הרעש שממילא טרטר בראשה. כיבתה את הרדיו ופתחה חלון, הושיטה יד החוצה, חשה את טיפות הגשם הקטנות ונרגעה. ברמזור הבא כבר זמזמה לעצמה "שניים סינים עם כינור גדול ישבו לצד הכביש ופטפטו בקול גדול, בא שוטר גרש אותם וזה הכל שניים סינים עם כינור גדול". חייכה לעצמה, מרגישה את המסכים והשכבות נוזלים ממנה בהדרגה. כשבתה נכנסה למכונית, שצף חדש של אנרגיית נעורים זרם לעברה, היא התקינה את מסכת ההקשבה מהנהנת, מרגיעה, "לא נורא, נתקן את המיתר שנקרע בגיטרה"…"בשבת נחזור יחד על החומר, אל תדאגי. זו תקופה כזו, עוד מעט יש חופשה קצרה, נתכנן משהו כייפי ביחד"…"אה, כבר קבעת עם חברות? יופי"…הרגישה כיצד העייפות מטשטשת את חדות מחשבתה ומאפשרת לרגשות מעורבים של שחרור ואכזבה לבלבל אותה אל מול הכרזת העצמאות שנשפה בעורפה.
הורידה את הילדה והגיטרה בחזית הבית והמשיכה בדרכה, מתבוננת בערגה בנתיב המוביל אל הים. 'להרוג טורקי ולנוח, כבר לא רלוונטי לתקופתנו', חשבה לעצמה, 'אין מנוחה ברווחים שבין הטורקים המתים'. בעלה הזמין חברים למחר בערב. עצרה לקנות משהו במעדנייה, בפעם הקודמת זה הצליח, אף אחד לא הרגיש שלא בישלה בעצמה. המתינה בתור והקשיבה לשיחה קצרה של שתי הנשים לפניה, "תיכנסי בה, אני אומרת לך, לא יכול להיות שזה מה שהיא עשתה לו, צריך לפטר אותה, איזה חוסר אנושיות, ככה להתייחס לילד קטן", היא העמיקה את ההתבוננות, יודעת שהיא מכירה את האישה הדוברת, אבל לא מצליחה להיזכר בהקשר. מעולם לא זכרה שמות, אבל לאחרונה גם פרצופים מתבלבלים לה. חרדת האלצהיימר שוב טיפסה בגרונה, 'אסור לי לגמור כמו אימא שלי, חייבת לקחת את עצמי בידיים ולעשות שינוי'. היא התבוננה בערמות האוכל המסודרות במגשים, מדמיינת לעצמה שהן ערמות של צבעים וכל הנשים שעומדות בתור הן ציירות שממתינות לבחור גוון ליצירתן החדשה. כולן בוחרות בקלות ויוצאות מרוצות מהחנות, וכשמגיע תורה היא מנסה בכל כוחה לבחור את הצבעים המתאימים לה, מתלבטת, מחליפה ולא מגיעה להחלטה. היא יוצאת מהחנות בידיים ריקות ומחליטה, למרות החושך והרוח, לנסוע לחוף הים. היא מבינה שבשלב זה בחייה היא חוזרת אל הים, והוא תופס שוב מקום משמעותי בחייה.

Share Button

3 תגובות בנושא “"ארמונות בחול" מאת ליאת נחמה”

  1. ליאת,
    את מצליחה לדייק בסיפור הזה מצבי מצוקה ומצור , שעבור המסתכל מהצד, ללא הדיבור הפנימי, הם יכולים להראות כשגרה ברוכה, שפע, אולי אפילו אושר.
    אוהבת מאוד את הסיפור, את הכנות, האומץ, והמנגינה הרכה ששוזרת אותו.
    כנראה שכל אחד חוזר בשלב מסויים בחייו אל הים, או לפחות לא מפסיק לחפש במבטו איזה אופק פתוח.

    דינה

  2. לליאת שלום, סיפורך הוא שיעור לדוגמה להכניית עקרונות הכתיבה היוצרת. הוא מדגים את הכל: נשמה רגישה, שפה עשירה ואת עקרונות ה-'סבטקסט'. לעתים רחוקות פוגשים בסיפורים חוויות כה רבות ועמוקות המבוטאות במילים כה מעטות (שצ'רצ'יל יסלח לי) .

    אני כמו ילד קטן שקיבל את הממתק האהוב ומבקש "עוד".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *