אש בפרברים

חייזרים

כשהתחלתי לחשוב על הפוסט הזה היתה עדיין האש בפרברים. ושוב נדמה היה שמלחמה היא עניין לסרט מדע בדיוני. עכשיו כבר פשטה האש בכל.  האקט הברברי של לשרוף מישהו מבפנים הופך במופרכותו למטפורה של מה שאני מרגישה עכשיו: בוערת מבפנים.  רוצה להגיד, אי.טי. גו הום! ולהיות אי.טי. ולהרגיש בסדר לשוב אל עצמי, לכל מקום שבו הפנים ישקוט ויירגע, ויפסיק לבעור. טיפש מי שמאמין שככה ניתן לפתור את זה. הרי אפילו נפוליאון הקטן- גדול שקע בערבות השלג של ארץ זרה, ונאלץ לבסוף להכיר בתבוסתו. די להתבוסס! שני ייאושים מחמיצים מפגש, מחמיצים פעם ועוד פעם את האפשרות להכיר קודם כל את  זה שלנו, ואז גם את ייאושו של האחר. או אולי להיפך. לא יודעת מאיפה כדאי להתחיל. שהרי אנחנו עושים פרצופים מול מראה. אולי ליצן רפואי נחוץ לנו, שיסייע להכיר בהשתקפויות. אולי סחבה למרק בעזרתה את כתמי העכירות. פרצוף מול פרצוף, ייאוש מול ייאוש, רגע לפני שהיא נשברת.

Share Button

2 תגובות בנושא “אש בפרברים”

  1. הבערה היא כבר במרכז ולא בפריפריה, בפנים ולא בחוץ, בנשמה ולא רק בגוף. אף פעם לא חשבתי על יאוש כמשהו חם ושורף, ממש כמו אהבה. אבל הוא כזה. דודו

  2. פיגמליון קיבל מהאלים את מתנת היכולת לפסל את חלומו ומאז כל אמן מאוהב ביצירתו. גם יכולת הכתיבה היוצרת היא מתנה כזאת ונמסרה לכמה חביבי האלים על מנת לצקת במילים חלומות ותרגילי הרפיה מרעננים למוח. אל דאגה, גם לייאוש, המשאיר אחריו צלקות, יש אמצעי ביטוי משלו, אך אלה אינם מתנת האלים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *