באי. בחורף.

לבד

 

ככה הרגשתי במשך שמונה שנים, בחורף הרחוק אי שם. למרות שהייתי צעירה ומשתוקקת וסקרנית וגם לא פעם שמחה, בכל זאת היתה תחושה של אי; שהעולם- אם רחש אי שם- היה מעבר לאופק. במשך שנים אחר כך תהיתי לפשר התחושה שהסבו החורפים הללו. נוף קרחי מלוא העין, פתותים מונחים בכבדות על ענף, נערמים ונערמים עליו עד שנשבר. לא פעם ליווה צליל רך של התפצחות מסע רגלי בתוך השלג העמוק. הנהר קפא, הגשר המתוח מעליו גם. באחד הערבים התנהלתי על פני אחד הגשרים בדרכי להנחות קבוצת קריאה. דצמבר, חמש אחר הצהריים וכבר עלטה עמוקה. ככל הנראה לחצה רגלי מעט יותר מדי על דוושת הגז והמכונית האיצה ופתחה בפיזוז חסר שליטה עד שהסתחררה סביב סביב ונעצרה כשחוטמה תחוב בתוך מעקה הברזל שרק כעבור זמן הבנתי שהציל את חיי.

החורפים הללו היו ארוכים. הטמפרטורה צנחה לעומק מינוס ארבעים מעלות צלזיוס, והמכוניות בחניה חוברו לרשת החשמל כדי שלא יקפא מנוען. יציאה מהבית היתה כרוכה בסכנת נפשות והצריכה התעטפות לאו דווקא מרובת שכבות אלא עשויה מבדים מבודדים דמויי ניילון, כעורים ומרשרשים.  עקבות שרטטו שביל מעקב ברור בתוך השלג, אבל הדי הפסיעות נבלעו, והס נמשך ונמשך שלט בכל, והעולם הצפוני הזה הרגיש כמו בית קברות ענק. וכמו אי.

הרחק הרחק התגלגלו חיים, טובלים בקייצים עליזים ומשובבי לב. ואני כל כולי השתוקקתי לשוב ולהיות חלק מהם. אילו ידעתי אז ששיבה פירושה יהיה שברון לב ואכזבה. אילו רק השכלתי לאהוב את יופיו של הקרח על פני הנהר, את לובנם של הפתותים, את ההד הנבלע של פסיעותי בשלג, אולי היה הדבר מסייע לי בשארית חיי, ומקל עלי למקם באופן מדויק יותר היכן הוא ומה הוא באמת אי.

Share Button

2 תגובות בנושא “באי. בחורף.”

  1. מה שהקור לא הצליח להקפיא היתה התקווה לחיים של חמימות, אבל שכחנו את את הלהט הצורב של המציאות כאן, וכבר אנחנו מתגעגים לקרירות המקפיאה של שם, וחוזר חלילה. דודו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *