ברוקלין 1, סולמות מילוט

הנה אנחנו שוב, מצידו השני של הנהר. חורף עמוק ניבט במעלה הרחוב, ממול אור רך מאחורי וילונות, וסולמות החירום נמתחים, משרטטים קווי מילוט אלכסוניים, מעט לכאן מעט לשם עד תחתית הבניינים. והנה אנחנו שוב. מבט אחר, אותה טענה: אני זקוקה לגלגול נוסף, שיאפשר לי להיוולד ולגדול כאן. זה המקום, אני סבורה. לא בהיסח קולמוס משתמשת כאן במילה 'סבורה', שהרי אינני יודעת. קר מאד בחוץ, מינוס משהו שמקשה על הצעידה, על הנשימה, על מבט סוקר שינכיח ביתר שאת את המראות. השפלת מבט, אם כך, או רפרוף מלווים את החמיקה אל תוך המקומות המוגנים. שם, כשחמים, שב ומתאפשר מבט נוסף, מעמיק יותר, חקרני, של המתרחש.

הנה אנחנו שוב: זר מוכר, רחוק קרוב, משאת נפש שמתגשמת ואז נלקחת, כמעט נחמסת בתום חודשים ספורים, כדי להפוך עוד פעם למשאת נפש, ואולי כדי להיכתב, להפוך לסיפור הבא.

הטקסט שהולך ונרקם לו מדבר על הגירה. את התמה הזאת הפליאה לבטא הפסיכואנליטיקאית הנודעת ג'ישליין בולנז'ר בדברים שנשאה בחגיגת יום ההולדת שלה בשבוע שעבר. היא עצמה נולדה באנגליה והיגרה לניו יורק מעט לפני שמלאו לה 21. והיא ציטטה מפיו של הפילוסוף ישעיהו ברלין, שאמר:

Belonging was more than possession of land and statehood; it  was the condition of being understood itself

ומשמעות המלים היא, ככל הנראה, שתחושת השייכות איננה קשורה לפיסת אדמה או לקיומה של מדינה, אלא להרגשה שהנך מובן. והנה, את התמה הזאת אני מבקשת להבין.

Share Button

7 תגובות בנושא “ברוקלין 1, סולמות מילוט”

  1. את אכן מובנת לי כאן בתוך חווית המילוט בברוקלין. ואם שנינו מבינים ואנחנו כבר כאן, אז אולי יש כאן יותר שייכות ופחות צורך בסולמות מילוט. דודו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *