ברוקלין 2, תגליות מרעישות

שתי תגליות שהזיזו משהו בנפש : האחת, שישראל לא מהווה עוד משאת נפש ליהודים רבים ביבשת הגדולה. פעם, לא מזמן, כשנסענו הלוך חזור פגשנו עניין אמתי, רצון לקרבה, תחושה משפחתית חמימה. לא עוד. מעתה, ניתן לומר, אנחנו לבד. וזה חבל, אפילו מפחיד. הצורר הצפון קוריאני יכול לספר לכם על זה. רק השבוע פגשנו אזרחים אמריקאים ממוצא יהודי שלא שמעו על מעלליה של שרה, והפלתו של מטוס ישראלי אולי חלפה בתודעתם בעקבות אזכור תקשורתי דהוי. אז מי השתנה? הם? אנחנו אולי?

ותגלית נוספת מפריכה את הסטראוטיפ האומר שמשפחה אמריקאית איננה משפחה. רק אצלנו אוהבת אם את ילדיה, קרובה אליהם, מלטפת השכם והערב לחיים צעירות, מבשלת למענם ממיטב המעדנים שלמדה מאמה, ולמרות שבשירשור הבינדורי מתעמעם זוהרה של הוירטואוזיות האמהית הידועה, טורחת האם הישראלית לשחזר אותה מען צאצאיה, להתקשר מדי יום כדי לוודא שהם בטוב, לשמרטף את נכדיה, לספר עליהם ועל הוריהם לכל מאן דהוא. אמי טענה פעם באוזני מישהו שפרס נובל בספרות בדרך אלי, אלא שבעיות בדואר ישראל מעכבות את המשלוח. כאן, לעומת זאת, אומר אותו סטראוטיפ (רק הפוך), תהנה אם מזיו פניהם של ילדיה פעמיים בשנה: בחגים הגבוהים (high holidays), ראש השנה ושוליותיו, או (בהתאמה) בכריסטמס ופסחא. לפעמים גם בחופשות הקיץ יואילו בני תשחורת להופיע אצל הוריהם אם לא יבחרו להיעלם במרחבי היבשת, ולשכוח את מולידיהם המזדקנים בייסורי געגועים אי שם במיאמי. ובכן, לא כך. גם כאן, בתוך האינסוף הזר, המנוכר לכאורה- סוגדים הורים לילדיהם, מוציאים אותם מדעתם, מסבים בחברתם אל השולחן, מסייעים, מלווים ומעורבים ביומיום האפרורי שבפיהם הופך לזוהר, ולא פעם אף מזדקנים בקירבת מקום לצאצאיהם לדורותיהם, גם כאן מבקשים הורים קירבה,וזוכים בה.

 

 

Share Button

3 תגובות בנושא “ברוקלין 2, תגליות מרעישות”

  1. הקרבה השיבטית והמשפחתית שם וכאן כנראה קשורה לחריגות במשפחת האדם. אנחנו הולכים ונעשים יותר מוזרים ופחות רלוונטיים, השבטים נפרדים והמשפחות מתפרקות ומתרחקות. זה מקור כוחם של מנהיגים מושחתים, כאן ושם זה אותו הדבר- לא חוכמת ההמונים אלא חולשתם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *