…והצפרדע

צפרדע. זה מה שאני צריכה.
צפרדע. זה מה שאני צריכה.

 

צפרדע. זה מה שאני צריכה, אמרה לעצמה הנסיכה, חמקה מחדרה וירדה לשוטט ליד הבריכות. שלוש היו סביב אפרי הארמון, אבל נדמה היה שרק סמוך לאחת מהן שמעה את הקרקור המוכר. לשם הלכה. היתה שעת בוקר מוקדמת, והנסיכה צעדה בשקט סביב סביב, קרן אור מהססת משוטטת בעקבותיה ומלווה  אותה בחיפושיה.  שעה ארוכה סרקו את חלקת המים, אך לשווא. עשב וצמחי מים עלו אל פני הבריכה  הופכים אותה למרות אור היום הגובר לכעין יריעת קטיפה שחורה, אטומה למראה. כבר כמעט נואשה כשעלה לפתע קולה הרחוק של אמה הקוראת לה לארוחת הבוקר.

בתנועת בזק נחושה פשטה מעליה הנסיכה את שמלותיה וקפצה למים. עורה המצומרר (ערום של נסיכה הוא עדין ורגיש) דחק בה לחתור קדימה בעוז. ליבה היכה בחזה, אבל היא לא ויתרה, המשיכה לחתור במרץ, ראשה סוקר את המים לפניה, תר אחרי הצפרדע. ואכן, הזינוק שלה הסעיר את חלקת המים והצפרדע אחוזת בעתה זינקה מול פניה, מעופפת ונוחתת ושוב מנתרת ושבה וצוללת הלאה ממנה בכוון הגדה הרחוקה, תיכף תשלוף עצמה מצידה השני של הבריכה ותיעלם בתוך הסוף.  הנסיכה  חתרה בכל כוחה, זועקת אל החיה, מפצירה ומשדלת, חכי רגע, בואי, יש לי משהו להגיד לך, זה לא מה שאת חושבת, בבקשה, תעצרי!

זינוק ונחיתה לולייניים הושיבו לרגע את הצפרדע על סלע עטוף טחב שבצבץ מפני המים. רגליה  הדקיקות כפופות תחתיה, מוכנות לניתור, גופה דרוך ועיניה הענקיות בוהות בנסיכה כתוהות לפשר המרדף המוזר. הנסיכה קרבה בזהירות, הושיטה יד ונגעה בעור החלקלק, הצמיגי, נלחמת בתחושת הבחילה שלה, וליטפה את הראש הפחוס באצבע דקה. היא חייכה.  אני יודעת, פתחה ואמרה בשקט, ובעודה מדברת הלכו עיני שתיהן ומלאו דמעות שהנסיכה בלעה,  והיא חזרה ואמרה, כן, אני יודעת, שנים של אכזבה: ציד ואילוף ופשיטת עור וניצול ומה לא. אבל אני לא רוצה להפוך אותך לשום דבר. המרדף המטופש הזה היה רק כדי שאוכל להגיד לאמא שלי שניסיתי הכל. אפילו צפרדע. כי אני לא יכולה יותר לסבול את המבט המאוכזב שלה.

Share Button

תגובה אחת בנושא “…והצפרדע”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *