חדר משלה

האם איבד הביטוי "חדר משלה" שהגתה וירג'יניה וולף את המשמעות הפמיניסטית שלו? יש ימים בהם אני מאמינה שאשה איננה עוד קרבן של מוסרות חברתיות ואחרות, ויכולה לעשות ככל העולה על רוחה, בכלל זה לבחור לפרנס את עצמה, לא להינשא, לא ללדת ילדים ואפילו לחיות את חייה כאמנית במשרה מלאה. מן הסתם היא יכולה לבחור ולבחור ולבחור. ויש גם ימים בהם רובצת על כתפי עננה, מלים נשמטות מתוכה כמו טיפות כבדות שמבשרות חורבן, מספרות לי שלא הרבה השתנה במאה השנים האחרונות: אשה עדיין איננה מתוגמלת כמו גבר, שחרורה אינו שלם, ודומה יותר לבומרנג, שסב באוויר ושב אל בסיסו כאילו כלום. יצאנו אל העולם לעשות בו דברים נפלאים, ודבר מנטל הבית ותפקידים מסורתיים כאלה ואחרים לא הוסר מעלינו, הנשים המשוחררות. נשים מתרגלות כיום קיום כפול, לעתים בלתי אפשרי. אשה שאמנות היא דרך חיים בשבילה –עדיין תתקשה לא פעם לקיים "חדר משלה". וגם אם זה איננו בהכרח הקושי הכלכלי (למרות שעל פי רוב זהו מרכיב דומיננטי מכתיב ומנתב) , אלא הג'אגלינג בין משפחה ואמנות ומחויבויות אחרות, מוצאת לא פעם האמנית את עצמה מסורה קודם כל לבית ומשפחה, לגידול ילדים ודאגה לבן זוג- ורק אחר כך תתאפשר הסתגרות לשם יצירה. שאם לא כן היא תחשב לאם לא כשירה, לא מסורה, לא… אמנות, אולי יותר מעיסוקים אחרים, מבקשת לא פעם ריחוק והסתגרות, לוח זמנים כאוטי, ומאופיינת על ידי התמסרות טוטלית לשם מימושה, מה שתכופות מתנגש עם האפשרות לקיים חיים נורמאטיביים.

 

 

 

 

 

 

 

בריקסטון, לונדון. "חדר משלי"

 

וככה, מתוך ההכרה שככל הנראה הכמיהה ל"חדר משלי" עדיין רלבאנטית, ולא תמיד החדר הזה בנמצא לי ולאחרות, וכחלק מתרגיל כתיבה שהצעתי באחת מסדנאות הכתיבה (ולקחתי בו חלק גם אני…) נכתב הדבר הבא:

חדר משלי, זה מה שאני צריכה, אמרתי. יש לך, הוא ענה. כל מה שאת צריכה. ובכל זאת, התעקשתי. אני רוצה שהחדר הזה יהיה לונדון. שיהיה בריקסטון- שם מרוכזים הג'מייקאנים עליהם אני כותבת בספר הבא. אז למה את לא נוסעת? שאל. כי אני לא מרשה לעצמי, הודיתי והרגשתי איך כעס גואה בתוכי. בעודי יושבת ומביטה בפניו הרציניים, מרוכז במשהו שמן הסתם אינו נושא שיחתנו, נזכרתי בראיון שקראתי בעיתון עם השחקנית נטלי פורטמן. היא אמרה שם שהיא מאמינה שכל אחד צריך לעשות משהו שאינו אופייני לו, משהו שמנוגד להתנהלות הרגילה של חייו. בבוקר אני קונה כרטיס טיסה בכוון אחד, שמעתי את עצמי אומרת לפתע. אני נוסעת. לפחות לחצי שנה.

 

Share Button

2 תגובות בנושא “חדר משלה”

  1. לא בעולם יש עוד מיליוני נשים שאין להן חדר משלן. במובן הכי קונקרטי של המלים כפי שוירג'יניה וולף עוד כתבה עליו, ועוד גרוע מזה – שגם גופן מנושל מהן וגם אמנם עטוף כולו וכאילו מבודד מהעולם בעצם… מעין "חדר משלה" – אבל רק כי מבטי הגברים עלולים בכל רגע לחדור לתוכם ובגלל השליטה הגברית על כל רגע ועל תא בגופם.
    אבל אני חושבת עלינו הנשים המערביות – אלו שבאמת יותר אפשרויות נתנו לנו- אמנם לא מוחלטות ולא שוות לגבר כפי שאת כותבת אילנה- ובכל זאת הוטב מצבנו:
    האם נקום ונסע ל"בריקסטון"? או רק נכתוב ונדבר על כך? כמה נהיה מוכנות לשלם את מחיר הנסיעה? זהו מירקם סבוך של הפנמות ואחראיות אישיות שרבות רבות מאיתנו לא מצליחות בסופו של דבר לבקוע. אנו מעדיפות לשבת בבית ולחלום על ברקיסון… ויש בזה גם משהו שמשאיר לנו הכל פתוח.. אנחנו גם נמצאות כל הזמן בבריקסון…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *