חלון ראווה משלו. ניו יורק 18

מלאכים4

בחלון הראווה של אחת מחנויות השדרה החמישית יושב לו הסופר הזה העשוי גבס, וכותב. יום ולילה הוא כותב, לא איכפת לו מאלפי העוברים ושבים שחולפים על פניו מדי יום, מתדפקים על הזגוגית או מדביקים אליה את אפם, מלהגים וצוחקים למראה שקדנותו הבלתי נלאית. הוא לא רואה אותם לא רק משום שהוא בובה עשויה גבס, אלא בעיקר משום שעד תחילתה של השנה החדשה הוא מחויב לסיים את הסיפור שהחל בכתיבתו. חייב, אחרת יאבד דבר מה, כמו למשל המומנטום או החוזה שהוצע לו.

יש משהו מיטיב בנדודים. סרטים שמתעדים אורחות חיים של שבטים נומאדים מרתקים אותי. אני מדמה את עצמי בקרבם, מתמודדת עם קשיי הקיום שהם לפחות נטולי הצורך המתמיד להתממש. זו בוודאי שטות מוחלטת… שהרי יש בכל מקום מי שמיוסר יותר או פחות על ידי צורך נורא להתממש. ואולי "מקום" הוא שם המשחק. כי יש מי שיושב כל חייו במקום אחד ונפשו נודדת, ויש מי שנודד כל חייו ועיניו אינן רואות אלא את האבן שעוד רגע יינגפו בה רגליו. ככה זה. ואני כמהה לנדודים שמקרבים נופים מרוחקים,  שאשליית הקירבה אליהם פורשת נוף חדש ורחוק עוד יותר. ככה לפחות חשבתי באוגוסט כשיצאתי למסע הזה. ככה למעשה אני מרגישה גם היום,  שלושה שבועות לפני סופו, אלא שהביטחון שנופים מרוחקים יסייעו למימוש או יבטיחו מסירות בלתי נלאית למשימה, הוא מן הסתם אשלייה רבתי. שהרי רק המימוש מקרב אליו. רק העשייה עצמה מגבירה את תחושת ההישג, את כיבוש הפיסגה המדומיינת שישיבה עליה מעדנות אורכת שנייה לכל היותר. כי שוב מתחיל יצר הנדודים לרחוש, ותחושת חוסר המימוש משתלטת מחדש. 

ככה יושב לו סופר הגבס הזה סגור בתא הזכוכית שלו, מרוחק מהכאוס שמתרחש  בקרבתו. ולמרות שזה כאוס גדול, גועש אור וצבע, קולות ודימויים בהפרזה שתוקפת את החושים ומעוותת אותם, בכל זאת הוא בשלו, לא יזוז ממקומו, עד שיסיים. 

Share Button

תגובה אחת בנושא “חלון ראווה משלו. ניו יורק 18”

  1. עברתי שם כמה פעמים על החמישית בתוך נהר אדם שלא נגמר. כמה פעמים צפונה לכיוון הסנטרל פארק ואחר כך דרומה לאיזור הרוקפלר. רעש והמולה לקראת החג והוא באופן כל כך לא איי די די המשיך לעסוק באין מפריע במלאכת הכתיבה. למרות שלכאורה הוא היה כלוא בחלון הראווה אולי בעצם הוא זה שהיה חופשי בעולמות שכתב ואילו אנחנו שבחוץ היינו כלואים בהמון אדם. דייב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *