יאללה ביי? (מסע, פרק 3)

Jpeg
אגם שושואפ, עמק האוקנאגן, בריטיש קולומביה. אוגוסט 2016

כל בוקר, עוד בטרם נפקחות העיניים לתור את הסביבה, עולה השאלה לאן נלך. והשאלה המתבקשת המתלווה אליה, האם לעזוב, ומהו הגיל המקסימלי להגירה? (את הגיל האופטימלי הותרנו זה מכבר מאחור). השמיים הם הרי אותם שמיים, קודרים או בהירים תלוי בעונה. בני האדם מזעיפים פנים או מחויכים תלוי במידת ההכרות שלך אתם, בנסיבות חייהם, באופיים, או בחלום שחלמו בלילה הקודם. הנוף נעים, הדשא ירוק יותר, ואולי האיום הקיומי אינו אימננטי. ומה עם כל השאר? שהוא העיקר? שאין צורך לציינו אפילו בינך לבינך, כי הכאב הצף ועולה גדול מנשוא וכרוך במובן מאליו, שהוא כל מי שקרוב אליך ושבלעדיו יהיו מן הסתם חייך…איך ייראו החיים בשוליו של דשא ירוק יותר, לצידה של רגיעה, בתוך שקט זר, ולבד?

Share Button

10 תגובות בנושא “יאללה ביי? (מסע, פרק 3)”

  1. אילנתי המדויקת, כתמיד, היטבת להגדיר את התהייה שעולה בי כל אימת שאני מוצאת את עצמי במקום רחוק, ירוק, שלו וזר. גם המסקנה דומה – הבית מבולגן, קורס לתוך עצמו, רועש ומזיע. אבל עדיין בית.

  2. שאלה קשה…
    האם הדרייב הוא האיום הקיומי, סלידה מההתבהמות והפשיסטיזציה שעוברת המדינה, רצון למצוא במקום בו הייאוש יהיה יותר נוח, כדברי המשורר?
    או שדווקא סקרנות ופתיחות לעולמות נוספים היא המניע העיקרי? כי אנחנו גם אזרחי העולם הגדול, כל עוד לא מוכיחים לנו אחרת.
    מה שבטוח שלא משנה מה תהיה התפאורה, מעצמנו לא נוכל לברוח, ולפעמים דווקא המרחק מחדד עד כאב את הזרות השייכות.
    בהצלחה במציאת התשובה!

  3. לפעמים נראה לי שגלות רחוקה פחות קשה מהגלות בבית, ושהזרות היום אכזרית יותר מזו שהרגשנו אז. ואם כבר רחוק, אז אין כמו אגם שושואפ שבעמק האוקנוגן, שעל חופיו ישבנו אז וגם בכינו בזוכרנו בזוכרנו את ציון. היום אני יושב בסאביח ברמת גן ובוכה על שושואפ.

  4. נחמד לפנטז לפעמים
    נזכרתי בלונדון של חנוך לוין

    שלום
    אני נוסעת
    אני לא רוצה
    שתלוו אותי הלאה
    לא שיש לי אשליות
    בקשר ללונדון
    לונדון לא מחכה לי
    גם שם אהיה לבד

    ואולי זה כבר לכל החיים
    להיות לבד

    אבל בלונדון יש יותר סרטים
    בלונדון יש מוסיקה טובה
    בלונדון טלויזיה מצוינת
    בלונדון אנשים יותר אדיבים
    כך שהייאוש נעשה יותר נוח

    אתה מבין?
    הייאוש נעשה יותר נוח

    אתה מבין
    אם למות כמו כלבה
    אז לפחות הטלביזיה
    תהיה טלביזיה

  5. כן אילנה יקירתי,
    ישבנו שם במדינת המעריצים של דונלד טראמפ והיה לנו נוח. אני בטוחה שגם היום היינו ודאי מצקצקים ומופתעים לשמע בחירתו לנשיא, אבל היינו בוכים על היותנו מיעוט שקולו הולך ונעלם לתוך שאון בוחריו של ביבי.
    אני זוכרת את הזעם שאחז בנו שם, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, למראה החיילים המצוידים לראשונה באלות מעבר לקו הירוק. לא האמנו שנתקבלה החלטה כל כך מזעזעת. לא הפסקנו לדון בהשלכות. בעוד שמצוקותיה של אמריקה לא באמת העסיקה אף אחד מאיתנו.
    אני אומרת שוב את שאמרתי אז. אילו היה מקום בעולם בו הייתי יכולה להיטמע באמת ולהרגיש שייכת, אולי הייתי שוקלת אבל ….
    זה רק זכרון בעקבות קריאת דברייך. אוהבת

    1. יקירתי
      אני מנסה להסכים עם מה שאת אומרת, רק שאחרי הקיץ הזה, אולי גם לפניו..אני מרגישה שיכולה לשחות במקומות אחרים ולהרגיש אם לא נטמעת אז לפחות חיה וסקרנית, ובודאי הרבה יותר שלמה. בכל האמור לטראמפ הנה מנכיח שהעולם עומד על ראשו והעיניים רואות הפוך. בכך לא התייחדנו במאומה. רק שעייפתי מלהרגיש שכל כך איכפת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *