יונה מתה וחתול שחור

 

 

 

לא זוכרת איפה נתקלתי באמירה מסוימת על כתיבה חתרנית. משהו הדליק אותי  בתיאור תפקידה של האמנות כמנוע חברתי. האם היא אמורה להשפיע, להניע מהלכים היסטוריים, לשנות משהו, לתקן עוולות עולם? כמה אם בכלל אחריות מוטלת על האמן בשדה הזה? הנושא נחקר, נותח, נלעס לעייפה. אבל מתוכו, או בסמוך לו, נולדת עוד שאלה: כמה "נעים" אנחנו צריכים לעשות לקורא? או, במלים אחרות, עד איפה נלך עם נושא קשה לעיכול, מעיק, כזה שמבקש נקיטת עמדה או סתם מעורר בחילה? ובכלל למה? לשם מה נדמה לנו שמה שיקשה גם בהכרח יתקן? אני אמנם מבקשת להאמין שלמען היצירה (ולא באופן מודע למען החברה)  ירחיק האמן לכת. ובכל מקרה מציעה האמנות ליוצריה אינספור דרכים לתיקון עולם תוך תיקון אישי, וגם להפך. אני, מכל מקום, לא מתקנת כלום. ובכל זאת:

בגינתי מוטלת זה מספר ימים יונה מתה. אני פוחדת להתקרב אל המקום בו צנחה אל סופה, אבל פלומתה הרכה מתבדרת מול עיני ומבקשת ליטוף. ואני מתלבטת בין משיכה להציץ במוות השוכב בחלקת האדמה שלי, לבין רתיעה, עצימת העיניים -ואפילו שכחה שכפיתי על עצמי בנוגע לגוויה הזו. אמש ננשך בני על ידי חתול רחוב. כאן, ליד הדלת הוא כרע ללטף חתול ששחור ממנו לא ראיתי מימי. מלבד חור ישבנו ועיניו הירוקות- הוא שחור כליל. והוא נבהל פתאום ככל הנראה ונעץ שיניו בזרועו של בני. נשיכה מטרידה וכואבת שהגירה דם.  והבוקר, כשיצאתי להשקות את צמח הגראניום ראיתי שוב את המתה, מצפה לי סמוך לעציץ הפורח, מוסתרת מעט בין צמחייה סבוכה שדומה כי התארגנה סביבה  לטכס אשכבה. ובעודי מטה את המשפך על ראש התפרחות האדומות נמשך מבטי אל האדמה, ולרגע התעוררה בי תשוקה עזה להשקות את היונה, אולי תקום, תתעורר ותעוף ולא תהיה שם יותר להעיק עלי, לבקש קבורה או סילוק או משהו אחר שאינני יודעת מהו. ואותה מחשבה התחלפה באחרת, מטרידה לא פחות, ששבה והעלתה בזיכרוני את זרועו המדממת של בני. ובטני התכווצה בבהלה לרעיון שאולי נבר החתול השחור בגוויה המתה, נשך ממנה, נבר בסופסופיות שלה, הגיר עליה ובלע עיסת נוצות ורימה, ואחר כך השתעשע מעט בשאריות השסועות, מגלגל והופך אותה אט אנה ואנה בכפתו, ומתרחק משם כשהוא נושא בגופו מוות לעוס והוא הולך להתלטף עם בני.

ממקום שבתי בסלון, מול הגינה, לא רואים את היונה. אולי טכס האשכבה בעיצומו. אבל אני  כאן אשאר, לא אזוז עד שאמצא מי שיואיל לסלק אותה משם.

אני יכולה לחשוב על אינספור יצירות שהפכו את קרבי אלפי מונים יותר מהפיסה המתוארת כאן. (קוטזי, "מחכים לברברים", מורקאמי "הציפור המכאנית"), יצירות מורכבות שמצריכות השקעה  ומעוררות הכרח לנקיטת עמדה, למחשבה על טוב ורע, על לשם מה יש צורך בתיאור פלסטי כזה או אחר? ובדרך אחרת, חשאית יותר אולם בעיני לא פחות מטרידה יצירתה של קלאריס ליספקטור (למשל הסיפור "אושר סמוי") שמעוררת מחשבה על הדחוי והשונה, ועל המאוס שבתוכנו.

אז ממה נמנע וממה נטעם? איפה נעתר לפגוש את מי שהלך את כברת הדרך בכוונה להגיע עד אלינו? ואולי נמתין בחוסר אונים עד שמישהו -בר סמכא או סתם אחד עם קיבה עמידה – יסלק מדרכנו את הגועל נפש הזה?

 

Share Button

4 תגובות בנושא “יונה מתה וחתול שחור”

  1. החיים מורכבים….אין תשובה אחת…. והתשובה הנכונה היא השאלה- לשאול…לעורר למחשבה …. להעיר מתרדמה
    ולא רק כדי לא להכנס ל"קומה"
    מול מה שקורה סביבנו. ממול

  2. היי אילנה
    גם אשתי עושה "עניין" מז'וק מת בפינה ומחפשת דימויים לנוכחותו,
    כמובן לא בכישרון הספרותי שלך אך הוא מזכיר לה…
    ודבר נוסף : מי שאינו מכיר אותך בטוח שהכותבת חסרת זוגיות.
    הרי לא קיים הגבר שלא יוכיח את גבריותו ועליונותו במצבים כאלה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *