כד האפר

לוסיה חברתי סיפרה לי לפניה שנים את סיפור אהבתם של הוריה. אביה, איש גבה קומה ויפה תואר גויס במלחמת העולם השנייה לצבא האמריקאי ונלחם באירופה, בעוד אמה שהיתה כבר מאורסת לו, המתינה ארבע שנים לשובו. שנות ההמתנה הארוכות עברו עליה בכתיבת מאות מכתבים, בעוד הוא משיב לה מדי פעם כשהתאפשר. ואחר כך, במהלך השנים המשיכו לכתוב זה לזה כשהיה אביה במסעות לצורך עבודתו כסוכן נוסע, והמכתבים המשיכו להיערם בקופסאות שהעלו הוריה מדי פעם לאחסון בעליית גג ביתם. עם הזמן הידלדלה ההתכתבות עד שפסקה, והארגזים העולים על גדותיהם נשכחו מלב.

לפני כמה שנים שאלה לוסיה  חברתי את אמה מה ארע למכתבי האהבה שבעליית הגג. שרפנו אותם, השיבה אמה ועל פניה נטולי הקמטים עלתה הבעה של ספק צער ספק הקלה. נשימתה של לוסיה נעתקה, ושיעול פרץ מגרונה. מה? איך יכולתם? הטיחה באמה, חנוקה ועל סף בכי. זה אוצר….לא מחסלים דבר כז…אמה קטעה אותה, זה אוצר שלנו, לוסי, לא שייך לאף אחד. אלה היו מכתבי אהבה , אבל רבים מהם היו  גם מכתבי צער וכאב, שלא היה לנו שום עניין לחשוף. חבל, היה כל מה שלוסיה הצליחה לפלוט באותו רגע.

השנה נפטרו הוריה של לוסיה בזה אחר זה, והשבוע היו היא ושלושת אחיה אמורים לפזר את אפרם מעל מימי האגם שלחופו בילתה משפחתם במשך שנים ארוכות את חופשות הקיץ שלהם. זה מה שציוו הוריהם בצוואתם. לוסיה ואחיה תכננו לחתור בסירת המשוטים הקטנה והישנה של אביהם ללב האגם ולפזר את האפר מתוך הכד, ולהיפרד. הם סירבו לנוכחות משפחתית נוספת, רצו להיות לבדם בחברת הוריהם.

קר על האגם בשעת דמדומים של שלהי הקיץ. לוסיה טיפסה ועלתה לחפש את השמיכות ששימשו את הוריה לפני שנים, כשנהגו לשבת  אחוזי ידיים במרפסת, ולצפות בזריחות ושקיעות על האגם. מזמן רוקנו היא ואחיה את בית הקיץ, הכל הועבר משם והועלה לעליית גג ביתם שבעיר. כשהסתגלו עיניה לאפלה נתקל מבטה בארגזי קרטון עמוסים לעייפה, חלקם פעורים, מתפקעים, ואחרים ארוזים היטב.  באבחה התחוור ללוסיה מה מונח בתחינה אילמת, רבת שנים, מול עיניה. והיא כרעה  ושלחה יד אל אחת הקופסאות לקחת מכתב אהבה אחד מראש הערימה. אבל ידה נותרה תלויה באויר, ממאנת להמשיך בדרכה, לאחוז בנייר המשיי, הקמוט, שבצבץ משם. עוד רגע סקרה בעיניה את הארגזים, ספרה אותם, עשרה היו שם. אחר כך אספה ארבע שמיכות צבעוניות, תקעה את אפה לתוך הצמר, ושאפה עמוק את ניחוחם של הוריה שהיה עדיין ספוג בהן, וירדה לאיטה מעליית הגג.

היא העמיסה את השמיכות על מכוניתה, ויצאה לדרכה לחוף האגם לפגוש את אחיה. מכתבי האהבה של הוריה ליוו אותה בדרכה, לסירוגין מפצירים קראי בנו, הניחי לנו לנפשנו. כשהתנהלה כבר בדרך הכפרית זרועת המהמורות שהוליכה לכוון האגם, התנפלה עליה ידיעה ברורה, והיא סבה על עקבותיה, גלגלי מכוניתה מעלים ענן אבק שהקשה על נסיעתה בחזרה אל הכביש הראשי.

העמסת הארגזים ארכה כשעה. לאט ובקושי טיפסה ושבה וירדה מעליית הגג, דוחפת את הארגזים לתא המטען, למושבים האחוריים, ועורמת זה על זה שניים במושב לידה. כשהטלטלה בדרך הכפרית נשמטו מתוכם ונשרו לחיקה שתי מעטפות עבות כרס, והיא החזירה אותן למקומן, תוחבת אותן בכוח לתוך הערימה.

הלהבה שעלתה מתוך סבך הניירות היתמרה לגובה רב, סיפרה לי לוסיה למחרת בבוקר. הם שרפו את כולם, נתונים בתוך עריסות הקרטון שלהם, עד שהיו מכתבי האהבה של הוריה לאפר. באישון לילה הוסיפו את האפר החמים לכד אפרם של הוריהם, דחפו את הסירה אל תוך המים, וניתרו לתוכה, מתיישבים משני צידיה, לוסי ישובה על הקורה החוצה את הסירה מצד לצד,  כד האפר נתון בחיקה.