כואב הלב. ניו יורק 17

 

אוטו1

הגעגועים יהרגו אותי.  היא נכנסה לי ללב יותר ממה שדמיינתי לעצמי. למרות שלפעמים היא גסה וקולנית, ולא מתחשבת. ולמרות שלעתים קרובות היא קרה מדי, וכשהיא מתחממת אפשר להישרף ממנה. לגוף שלה מימדים מפלצתיים, והיא עדויה וצבעונית יותר ממה שמישהי בסדר גודל ומעמד כשלה אמורה להרשות לעצמה. אבל אי אפשר לעמוד בקיסמה הלא ברור. ומי שחש אותה אפילו לרגע נשבה ומשתוקק להישאר אסוף לעד בתוך חיבוקה  המהפנט,  הממיס. אבל אני לא מברי המזל שיכולים להישאר מחובקים אתה לתמיד.

אז ככה, עלובה ועם לב מדמם, אני מתכוננת כבר לפרידה הדרמטית שתתרחש בעוד מספר שבועות כשימריא המטוס מניו יורק לתל אביב ויישא אותי הביתה. אומרים ש'כלאדם' לוקח את עצמו אתו גם כשהוא עוזב. אני את עצמי זנחתי בבית, סגרתי אותי על מנעול ובריח כדי שלא אבוא בעיקבותי, ובאתי ריקה. צריך יהיה עכשיו לדחוס את מה שהתמלאתי בו כאן לצד מה שנותר, סקרן וגם מאיים משהו, מקיש אצבעות בחוסר סבלנות בעודו ממתין לשובי.

Share Button

4 תגובות בנושא “כואב הלב. ניו יורק 17”

  1. סנש מחכה ל-Senesh. שתחכה ולא תזוז, כי היא תבוא מאה אחוז יותר עשירה בנפשה מזו שנסעה ובלי 'אויויוי'. ויש עוד כמה וכמה שמחכים לה.

  2. כואב לעזוב ושמח לחזור הבעיה שהם מגיעים בצמדים, ואולי טוב שכך. כמו מטבע עם שני צדדים שהסטטיסטיקה מחייבת אותו ליפול על שני הצדדים במידה שווה.דייב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *