כינוס

שפיריות

שברירי  ורפוי ודק, כאן לעוד רגע ואחר כך ייעלם. כמו משב שקם ומפתיע, חושקים ברעננות החולפת על הפנים לפני שמפענחים סטירה. העור מאדים, הלחי כאובה, והלב גם.  זהו כינוס משפחתי לארוחת חג. מחול שפיריות שנדמה – כל פעם מחדש- ייותר אתנו, מרהיב ומספק עד להתכנסות הבאה,  ואז, על רצפת החדר, נותרת רק זיעת הטירחה ופירורי מצה מעורבבים עם שברי אידרת דג משוננים.  ושוב נטרח ונתכנס, ונעכל תחושות משכבר, נעשה הכל כדי שלא יתבעו מקום מרכזי ליד שולחן החג. זה מחול. טוב שבא ונעלם. טוב שבא, טוב שנעלם, מוטב שנשכח כדי שנרצה שוב להתכנס.

Share Button

3 תגובות בנושא “כינוס”

  1. אילנה יקרה,

    בטאת בכשרון גדול ובפיוט את האוירה והתחושות שאני מרגישה שאני חולקת איתך ….אנחנו נאחזים במסגרות, בטכסים, בפרורי הנאות גשמיות ורוחניות, יוצרים לעצמנו זכרונות שילוו אותנו ויעניקו לנו תשתית של שייכות למשהו, למישהו. על אף כל השמחה הז אי אפשר לשכוח שבבוא העת כהכל יידון לכליה.

    ,

  2. גם העדינות יכולה להיות מסווה ליצריות אומללה, לתשוקה אינסופית, לרעב. למשהו שמשווע למשהו או למישהו. וכשכל אלה חוברים יחדיו, רק עין מזכוכית כחולה תיוותר יבשה מכאב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *