כל הזמן הזה ("מסע", פרק 4 ואחרון)

Jpeg
זו לא מעין שאלה פילוסופית שמבקשת תשובה ל-"לאן נעלם כל הזמן הזה?", או הרהור מתבכיין (טוב, קצת מתבכיין) שמבקש את אותו פענוח. זו שאלה אמתית. איך ייתכן שחודשיים וחצי, שמתוכם הוקדשו כמעט חודשיים ל"מסע"- חלפו להם מבלי שהצלחתי להקדיש את הזמן הראוי, זה שהבטחתי לעצמי, לתיעודו?

כל יום הוקדש לכתיבה. מדי יום בבית קפה אחר. לא פקדתי מקום פעמיים. היה המון מה לומר על התקדמות הכתיבה, הקשבה לדמויות (שהיה להן יותר ויותר מה להגיד), טווית העלילה, ייסורים ושעשוע, ועבודה.

במקום רחוק שמפלס את דרכו פנימה, זר וגם מוכר, זכור מביקורים קודמים ובכל זאת חדש בכל פעם. הסתגלות תוך הרהור, בהייה בשולחנות הסמוכים, בשברי שיחה, בצפייה אילמת, מתונה וממושכת במתרחש סביבי. בצעידה במעלה הגבעה בדרך "הביתה" ושוב במורד אל בתי הקפה למחרת בבוקר. באוויר הקריר המלטף (קלישאה שאין מהימנה ממנה לתאר את שלמות התחושה), במולד הירח ונדידתו, בהפיכתו לבועה שמשמונת ומחויכת שעקבתי אחריה מבעד לחלון הליילי. ובמערכות היחסים, בהיותי בתווך של חיים ואנשים, עליהם לא אכתוב מאומה, כי אילו- כך החלטתי- יאכלסו את הרומן הבא. וכן, יותר מכל, בצעדת הבוקר המוקדם, כמעט שחר באוויר הפריך הנוגע בקיפאון- אל גשר העץ ובחזרה, תוך איסוף תותי בר. שם התרחש הרהור נכון, שהפך את כל הזמן הזה לעצום מימדים ומשמח, אם גם לא תועד ממנו דבר.

 

Share Button

6 תגובות בנושא “כל הזמן הזה ("מסע", פרק 4 ואחרון)”

  1. מרגישים את צינת הבוקר. גשר העץ. רוך המראות ואת ההתבוננות הכל כך יסודית ומעמיקה שלך.

  2. לעיתים הדברים החשובים באמת לא יכולים להיות מתועדים. ואת התחושה החמקמקה של חלוף הזמן הטוב – האם ניתן בכלל ללכוד על הנייר ?

  3. האם הכוונה ל"בועה שמנמונת"? (You have to be one to know one, you know)

    תיעוד .כל הזמן תיעוד.
    צילומי סנפשוטס, סלפי, או כפי שזה מכונה היום- פייסי. סיטואציות סנפשוטס או לונג שוטס מתועדים על הצג, כי הצג הרי סובל הכל, ואם לא נתעד, איך נדע- ההיה או חלמנו חלום? וחוצמזה, בגילנו, מה שלא רושמים לא זוכרים, לא כן?
    ומה עם מה שנצרב על אמולסיית הלב, בלי שעבר פיתוח והודפס על נייר שופוני?
    סוג של תת מודע הופכי, תודעת צללים שכזו, תקופת דגירה. בסוף, אנחנו יודעים, זה ייצא, זה חייב לצאת מתישהו, בדרך כלשהי.
    ואני סקרנית כבר לראות איך.

    אוהבת את התמונה עם גרגיגי הפטל בשלב שבירת הצבע מאדום שקוף חמצמץ לשחור מתוק ומכתים- או אולי להיפך? באופן מפתיע מהדהד אגדות האחים גרים, יערות ואירופה, ביחד עם מסע אבובים על יובלי הירדן, עם הקוצים, הייתושים, הקוקו והסרפאן.

    שולחת געגוע 🙂

    1. ושוב אני אומרת, את כותבת כל כך יפה דינה. ו-כן, התותים היו מנת נחמה של בוקר, כל בוקר, בשעת הצעדה. רק שפעם שכחתי לקחת אתי טישיו (ממחטות נייר) ונאלצתי ללקק את העסיס המכתים, הסגול, מכף היד. היו עליה גם קוציצים קטנטנים מהפרי, זה היה מטריד. אבל למחרת שוב התפתיתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *