להוליד דמות

דמות2

בשני המפגשים האחרונים דיברנו על עיצוב דמות. אני עושה את זה כבר שנים בסדנאות הכתיבה. יש אפילו קטע די מזעזע שאני מדגימה בעזרתו איך ניתן לעצב דמות דרך שלל פעולות אכזריות במיוחד. וזה עובד. כלומר מזעזע. אבל במפגש האחרון נפתח דבר מה נוסף שהעלה לדיון את אפשרויות הנגיעה הסמויה, העדינה, הסובלימטיבית אם נרצה כדרך ליצור איש, אישה, רך נולד, חפץ או נוף כדמות שיש בה ממש. לעתים אין צורך בצביעה צבעונית, ישירה  וזועקת, אלא דווקא בתיאור דק, אנלוגי, דרך  משהו שמעיד על הדמות (כמו הנוף שמקיף אותה, המאכל האהוב עליה, המוזיקה שהיא מתעבת).  לפעמים דרוש לנו שיקוף אמיץ, בוטה של שפת דיבור למשל, משהו שמאתגר להתמיד בו ודורש שקידה ולעתים אף כושר המצאה ("שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה). ופעמים -ועל כך שוחחנו אמש בשעת המפגש- דרושה רק מילה, אנחה או לחישה כלשהי, או משפט שתאמר דמות, והוא יעיד על עולם ומלואו, יעיד עליה. די בכך שדמות תגיד משהו כמו: "זה לא בשבילי," ונדע כיצד היא מבדילה עצמה מאחרים, משהו על השפה שלה, על הבחירות שלה, ועוד. מן הסתם נבחר בתהליך הכתיבה אלמנטים נוספים, נגוון ונבחן מה עוד דמות צריכה כדי להיוולד. אבל אמש הבנתי שוב עד כמה דווקא נגיעה קלילה ואגבית עשויה כביכול להידלות ממעמקיה של דמות, מליבת קיומה, ולהשכיח מאתנו שמן הסתם היא כלל איננה קיימת. זה מה שאנחנו מבקשים להוליד.

,

Share Button

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *