אני יוצרת בכפר. מול הגינה שלי אני יושבת, יונה מתה סולקה זה מכבר, החיות חיות, מטנפות את חבלי הכביסה ומלקטות מתוך צלחתו של הכלב. טיפות גשם צונחות אל תוך בריכת המים הקטנה, מספרות לפרחי הלוטוס על רחם השמיים שם נולדו. שלווה כפרית מתבוננת בעצלות בוורד הענק שזה עתה פרח על השיח המטפס בקצה הדרומי, המואר של חלקת הדשא. השקט יופר מעט בשעות אחה"צ כאשר ישובו ילדי השכנים הביתה. עד אז אקום מאצל שולחני. ומאוחר יותר, כשלילה ירד על הגינה, הכלב יתכרבל בפינתו ויחלום שאף חתול רחוב לא יחלוף עוד על פניו להכעיסו, אני אשב שוב ואקשיב לשקט. ושוב תוליד בראשי הדממה הפרעה, ותמית מחשבה שעשויה להוליד מחשבה טובה, שעשויה להוליד סיפור. סיפור אם ככה, לא יהיה פה. לפעמים השקט מעקר, משקר, מעוור, מפחיד אותי. ואז אני נזכרת בהמולת העיר, הזרה, הקרה, המנוכרת, זו שמעודדת את הרצון לפענח, לעמוד על טיבם של הרעשים השונים. קולות עירוניים, אנושיים או מכאניים, רגע לפני שהם צובעים עצמם לבן והופכים לכלום, למאומה, ונעלמים בהמון- כדאי להקשיב להם. קטעי שיחה מרובבים בצחוק פתאום, רסס קללה או אנחת רווחה, נימה נוסקת ונסוגה חליפות, די בישיבה אחת בבית קפה עירוני, בהייה בעד חלון מול כיכר הומה, שיטוט סתמי בן עוברים ושבים בשדרה, הלוך ושוב על פני סמטה עם חידה, עמידה בתור שבלולי ושיחה אקראית עם זר, עוד ועוד מאותו הדבר, מזמנים אינספור תופיני סיפורים, בשלים ליצירה. די לי מיפי הטבע, מוכן ומזומן לעין, נגיש וגדוש וזמין. אני פני אל העיר .
קרל מארקס, המניפסט הקומוניסטי: "כל הממשי נידף לאוויר". זה, מן הסתם, מעורר יצירה.
9 תגובות
אילנה יקרה,
עוררת בי מחשבות פוריות על הכתיבה ועל החיים, על הכפר ועל העיר. תודה.
אני כמעט מתנצל על כך שאינני זקוק לגירוי כלשהו כדי לכתוב, אלא רק לקצת זמן פנוי (אינני מתלונן, הכתיבה היא העיסוק המרכזי שלי), ואני נזכר איך פעם, כשגרתי בירושלים, נהגתי לנסוע לסופי שבוע או לשבוע לבית-דניאל בזכרון-יעקב, כדי לכתוב שם, ואיך עכשיו, כשאני גר בכפר, בחיק הטבע הטוב והמיטיב, אני יוצא מדי פעם מחדר העבודה שלי אל דירת-האירוח או אל הסטודיו שלי כדי לכתוב, או נוסע לעיר הקרובה, קיוסטנדיל, כדי לשבת לכתוב בבית-קפה, למרות המוסיקה הרועשת מדי.
אני מאמין שהכתיבה, כמונו, זקוקה למקום בטוח כדי לנבוע מתוכנו, לעתים בחדר-העבודה המוכר והמוגן שלנו, ולעתים דווקא במקום זר המנטרל את הרעשים הקבועים. וכך נוצרת כוריאוגרפיה עדינה של הרגל ושינוי קבוע, המאפשרים לכתיבה להמשיך ולנבוע.
יום טוב וכתיבה נעימה,
דרור
Hey, you're the goto expert. Thanks for hagnnig out here.
הנה אתה בוחר לך לפעמים בית קפה בעיר ולפעמים את הנוף הכפרי של ביתך שם. נכון, בכל מקרה זה ימשיך לנבוע. מולד, אני מאמינה. נרכש הוא רק השכלול של זה
A provocative insgiht! Just what we need!
אילנה יקרה,
מתוך היכרות ארוכת-טווח עם עצמי אני יכול להעיד שזה בכלל לא מולד. אני מאמין שכל אחד יכול לשכלל את יכולות היצירה הטבעיות הקיימות בכל אדם, עוד ועוד.
שבת שלום,
דרור
Insights like this liven thgins up around here.
הי אילנה,
קראתי רק פעם אחת. אני מכיר היטב את הסוגיה משיחותינו המשותפות בנושא מזה זמן רב.
מצד אחד ההרגשה הסובייקטיבית של מי שגר בכפר וחושב על העיר יכולה להתאים גם לכאלו שעוסקים או עובדים גם בתחומים אחרים משלך.
מצד שני כאחד שכידוע גם עבר כמוך מהעיר לכפר, חשתי שאם בכל מקום שכתוב "עיר" יהיה כתוב "כפר" וההיפך ארגיש אותו דבר או אפילו יותר נכון. אני נזכר בזיכרון ילדות מחיפה של חתול שמחזיק בפיו יונה שעדיין חיה ואני מפחיד ומסלק אותו ולאחר מכן ממשיך לשמור על היונה מפרפרת על המדרכה.
ומצד שני על אינטראקציה עם הרבה טיפוסים שונים בכפר שלא התאפשרה לי בעיר כל כך. ובכלל לצערנו או לשמחתנו בהרבה מובנים הכפר הפך והתקרב לעיר עם כל ההיבטים של האינטרנט, טלוויזיה, תחבורה, מרכזי קניות, יציאה של רוב התושבים לעבודה בעיר כמעט בכול יום ועוד. ובכלל הכפר שלך או הכפר שלי בעיני, נהפכו לפרברים של העיר הגדולה ואפילו קרובות יותר אליה מאשר חלק מפרברי הערים שצוינו כמו סאו פאולו או ערים גדולות אחרות בעולם.
כמובן שהתחושות שלך האישיות אמיתיות ומוצדקות אבל עדיין סובייקטיביות לגמרי.
שלך כמו תמיד,
מאיר.
אילנה זה מקסים. מצבי הרוח המשתנים וכל התנועה הקבועה בין השקט לשאון, בין בדידות כפרית לבדידות אורבאנית, ובין מצבים שבהם בא לנו להיות דמות או רקע.
Help, I've been informed and I can't bemcoe ignorant.