מבטן ומלידה

זה זמן רב אני מאמינה שאין דבר כזה, שתיקה של מוזה. המוזה היא אמנם נווד ערמומי שמחובר אל היוצר כאבר נוסף, אולם היא תמיד שם, אצלו מבטן ומלידה.

או שנולדים עם תשוקה ליצור, או שלא. או שהצורך הזה מציק, מכרסם חלקים ראויים מאישיותך, נוגס בשמחת החיים שלך כשאינך עושה למען האמנות שלך- או שלא. אשריך אם לא. אבל אם תחושת המועקה אמיתית וכבדה, זו למעשה המוזה שמתדפקת על קירות הלב, מבקשת להישמע, מאיימת שאם תיזנח, אם לא תינתן לה אפשרות לשיר את שירה- ייגבר כעסה והיא תחנוק אותך למוות. אמנם ראוי לומר שרובנו נולדים עם יכולת יצירתית. אבל התשוקה, הדחיפות, הם מתת ומשא של אלה שאין להם קיום ללא אמנות כשיגרת חיים. כשמשתתף חדש בסדנת כתיבה שואל אותי בחשש, את חושבת שיש לי את זה? אני מבקשת לדעת כמה מייסרים אותו חוסר המעש וההימנעות, (וכמובן גם קוראת בתשומת לב את כתב היד שהגיש לי) .

כמו כל עיסוק, גם האמנות מזמנת ימים טובים יותר וטובים פחות. לא פעם אני יושבת אל שולחני וכותבת במשך שעות ארוכות, מוסיפה אי אילו דפים ליצירה שאני עסוקה בה, ולמחרת מתיישבת שוב, קוראת את הטקסט שכתבתי ולוחצת על DELETE, חוזה בטקסט נעלם כהרף עין, ומזכירה לעצמי שמסוכן להתאהב במלים עצמן, מוטב לשאול אם הן משרתות את הסיפור שרציתי לספר. ובסופו של דבר אני אומרת לעצמי, אתמול ככל הנראה היה יום רע. לעולם איני מבכה על העדרה של מוזה. זו בוודאי ישבה על כתפי, הציצה בטקסט, כיוונה את ידי, הציפה אותי ברגש, האיצה במחשבה ישנונית, דחקה בה להתנער מעצלותה. ואז, למחרת, התגייסה שוב למעני וסייעה לי ללחוץ על המקש ולהעלים את הכתוב, בעודה לוחשת באוזני משהו כמו, אתמול שעטת בדרכך, קשובה יותר לצורך "לעשות" מאשר לתוואי שמכתיבה עלילתך המתהווה. כפית עצמך על הפרסונה במקום להניח לה להוליך אותך. זכרי שהדרך הנכונה היא "להתאבד" על זה.

היא תמיד שם, המוזה. גם אם לחישתה אינה נשמעת, אולי מהורהרת משהו, מתמהמהת, אני יודעת להגיד לעצמי, אתמול כנראה היה יום רע. ובעודי מניחה את אצבעותי על המקלדת, עיני נטועות בצג, ובלבי החשש הנדוש מפני הדף הלבן, הריק – שבה אט התשוקה ומפעפעת, מציפה אותי בחמימות מוכרת. והמוזה אף היא מטפסת ותופסת את מקומה על כתפי, כנף מרפרפת על לחיי, עיני שתינו נטועות שוב בדף שאותיות הולכות וממלאות אותו, ובאוזני נשמעה לחישתה המבקשת תעלמי, תני לעצמך להיעלם, אני כאן, על משמרת היצירה שלך, אני כאן מאז ולעולם.

Share Button

5 תגובות בנושא “מבטן ומלידה”

  1. אילנה יקרה, כל מילה בסלע, כל כך מדבר אליי. הפוסט הזה והאחרים לידו. כל הכבוד לך על היזמה.
    באהבה
    איתן

  2. לא ידעתי שבת דודתי כל כך מוכשרת . יש סכוי שנדבק או שזה עובר בגנים? באמת נהניתי מהקריאה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *