מורה לחיים

 

 

rsz_תלמיד_חדש_ציבי_2

המורה ברנא- מתוך "צ'יבי" , מאת בלא סנש, בהוצאת הקיבוץ המאוחד

נערה אחת סיפרה לי שכל בוקר כשהיא נכנסת לכיתה היא מתבאסת למראה הבעת אי שביעות הרצון המרוחה על פניה של מורתה.  "למה שאני אוהב לבוא לב'צפר", שאלה הנערה באנפוף קל, "כשברור לי שהמורה בעצמה שונאת לבוא לשם?" בעיניה נדלק זיק  שובב, והשקט בינינו נמתח. 

לפני כחודש נקלעתי לחדר מורים באחת מהמכללות  הידועות באזור הצפון. ישבתי שם כשעה וחיכיתי לפגישה שהיתה אמורה להתקיים עם אחד המרצים. עצמתי עיניים והנחתי לעצמי לקלוט רחשים ושברי שיחות. בחדר רחב הידיים שספות חומות בסגנון אפנת שנות השבעים אכלסו אותו בצפיפות, ישבו באותה שעה מורים בודדים ונברו בקופסאות הסלט שלהם, מספרים זה לזה בתוך כך על מר גורלם כמורים, על אטימותו של תלמיד זה או אחר או חששם מחומו של הקיץ הממשמש ובא. מדי פעם נכנסו לחדר מורים נוספים והצטרפו ליושבים, נשימתם כבדה כמו שבו זה עתה מריצה מאומצת, ואנחה קולנית נלווית להטלת ישבן בתוך כורסת עץ חורקת. אחד אחד השמיעו גרסאות שונות של אותה טרוניה: "מתי ייגמר היום הזה?" או "כמה שאני מתעבת להיות פה", או "איזה מקום מחורבן, מי לעזאזל שלח אותי לפה?" וגם, "מי ישחרר אותי מהעונש הזה?" ואני עצמתי חזק יותר את עיני וחשבתי לעצמי, מי באמת יקל את עונשם של מורים, ויעמיד מול תלמידיהם רק את אותם מורים שחפצים להיות שם?

Share Button

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *