מישהו זה עתה נמלט מכאן

מיטה סתורהאולי רק לי נדמה היה אתמול בבוקר שהמלחמה הנוראית הזאת נגמרה. בכל מקרה החלטתי שאפשר להמשיך בשגרה צולבת (קצת כאן וקצת שם, ולהרגיש כל הזמן אשמה), ונעניתי לקריאה לחפש דירה ביפו. למה יפו ולמה שוב לנדוד זו כבר שאלה אחרת. אבל מרגע שנעתרתי ל"לבדוק" עוד בניין, דירה נוספת בבנייה, חלון שפונה לעורף או לשדרה, מטראז' עם סרט מדידה מתוח, מרפסת עם נוף לים או לדוד השמש של הבניין הסמוך- לכאורה ויתרתי על בגדי "מצב חירום" (אימונית אפורה וגופיה שחורה עם פסים), לבשתי שמלה, נעלתי סנדלים ונסעתי ליפו.

בפתח הבניין הוזהרתי שהטיפוס במדרגות לא בטוח. אט אט עליתי לקומה הראשונה וממנה לשנייה, נתקלת מדי פעם בזיזי בטון ואבנים, נזהרת מאד. פה ושם הצצתי בחללים הריקים ודימיתי פינת אירוח, כיריים, אמבט ומיטה רחבת ידיים שעליה פרוש סדין לבן רקום פרחי תחרה עדינים. על החלון הקרוע שניבט אל קיר מתקלף שנחשי כבלים מפוייחים תלויים לאורכו- דימיתי וילון מתבדר.

אבל השדרה היתה רועשת מדי, ומהנוף מערבה נחטף הים והוסתר מאחורי בניינים במרחק. המרפסת היתה צרה וארוכה, קשה היה לדמיין אפילו שולחן קפה קטנטן בפינה. והשמיים כוסו לפתע אובך מוזר, כמו תכף תבקע מתוכם בשורה רעה. סבתי על עקבי והתחלתי לגשש את דרכי במורד המדרגות. הייתי כולי נתונה במדידת צעדי, כאשר בזווית עיני נלכדה צבעוניות זרה, שתבעה את תשומת לבי. עצרתי וזקפתי את ראשי, ולמולי בפינת הסלון של אחת הדירות ניצבה מיטה סתורה, סדין פרחוני מתוח על מזרן, שמיכה ורודה ושק שינה ירוק מוטלים עליו בערבוביה שהשרתה תחושה שמישהו זה עתה נמלט מכאן. בעודי ניצבת מול הקיטון המדומיין עלו לפתע מאחורי קולות רמים וגרויים של גערה. בשורה רעה הלכה והתבהרה בגבי. סבתי ומולי שעטו במדרגות שני שוטרי מג"ב. בעודם רצים שילח האחד להג שבור לעבר חברו, "תעודת זהות מעזה יש לו… תמצא לי אותו." וכעבור רגע החלו באים ומתקבצים במבואה פועלים מיוזעים, מרוטי מראה, שתעודות הזהות שבידיהם שלוחות בתחינה לפניהם. הם נדחקו בבהילות וקרבו אל השוטרים, מבקשים לעבור בשלום את הבדיקה ולשוב לעבודתם. משהבחינו בדמותי שלחו אלי מוכנית חיוך מרצה, ממלמלים במקהלה "רק יום ראשון שלנו פה, עוד בכלל לא עבדנו". וגם אני השבתי להם חיוך, מבקשת לעודד דבר מה שאיני יודעת מה הוא. בהיתי במחזה, סופרת אותם בלבי אחד אחד, מבקשת שאיש מהם לא יהיה אותו נמלט, פותרת אותם מעונש, ומשחררת אותם לעבודתם, לביתם הרחוק, לחייהם. אט אט התפזרו, חיוך עדיין על פניהם, מרוח ומהודק ושקוף כמו הדביק אותו מישהו לעורם האפרפר. ואני נותרתי במקומי בוהה במבואה הריקה, מאחורי ניצב בדממה קיטון השינה, ולרגע השתוקקתי להתנפל על מצע השושנים, לכסות את כולי בשק השינה הירוק, השמיכה הוורודה למראשותי, ולישון.

 

Share Button

2 תגובות בנושא “מישהו זה עתה נמלט מכאן”

  1. המגבניקים הסתערו והפועלים רעדו. הם היו גיבורי הסצינה. אנחנו הצופים נאלמנו ונעלמנו ולא היה לנו שם בכלל מקום. הרגע הזה תפס בדיוק את העמדה המאופסת שלנו במרחק בטוח מהזועה. דודו

  2. כמה רהוטה מדוייקת ומטפורית עמדת המספרת הפנויה לחלומותיה. מחפשת עתיד. פוגשת הווה מתפרץ, כואב, רק להתקיים. רק לעבור את היום בשלום. ויש מי ששומרים שהגיבורה תשאר בחלומותיה המתממשים ושאלו יירצו את עונשם על גורלם.
    סיפור שיש בו בהבזק של רגע את הכל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *