משובה

עצב עובר טוב יותר באמנות. או שיגעון, או כל אקסנטריות אחרת. זו לפחות הדעה הרווחת. שיהיה. מעט מעט אני מבקשת להדיר רגלי משם, ולהתרחק, לשזור הומור טוב ועסיסי בתוך העלילות שאני רוקמת. אבל כשאני מהרהרת בטקסטים שלי אני מתקשה לחשוב עליהם כעל מצחיקים.

יש לא מעט מצבורי עצות על איך לתבל את הכתיבה בהומור. משהו שקראתי לאחרונה מצא חן בעיני, וגם אם תחשבו שכבר שמעתם מה ואיך זה עובד, טוב לשוב ולהיזכר. הנה תמצית הדברים:

-צחק על עצמך, על הקרובים לך, (אבל לעולם אל תצחק על החתול שלך).

-גם כתיבה רצינית רצוי לתבל בהומור. הפתע בכך, די שתעורר גיחוך, אפילו חיוך.

-היה ספציפי, תאר אפיזודות "מסויימות", נטולות הכללה.

-תיזמון: נסה להפתיע. במקום בעלילה שקורא לא יצפה לסיטואציה קומית- שלב אחת.

-השתמש במילון של מלים נרדפות. זה נכון לגבי כתיבה בכלל, אלא שבכתיבה קומית טוב להשתמש במלים לא שגורות, מופרכות, זה כשלעצמו עשוי להעלות חיוך.

-כשסיימת מצא מישהו להקריא לו, רצוי אחד שאיננו דובר את שפתך. כך תקשיב לטקסט בקול מבלי להביך את עצמך. אחר כך מצא חבר, ובעודו קורא עקוב אחר זוית עיניו. אם יצוץ שם קמט או כיווץ, תוכל לנשום לרווחה.

-בפנקס הקטן שאתה נושא עמך תמיד תעד סיטואציות מעלות חיוך. הבט סביבך, הן מתרחשות כל הזמן, צריך רק להתפנות כדי לראות.

השאלה שנותרה היא האם אכן שרביט הקסמים שלנו צבעוני וגמיש דיו כדי לקלוט את מה שמצחיק ולכתוב עליו.