מתוקה

 

על פי הבנתי התלווה הציור לפרוייקט במסגרת שיעור בקליגרפיה (בצלאל, 1961)
על פי הבנתי התלווה הציור לפרוייקט במסגרת שיעור בקליגרפיה (בצלאל, 1961)

 

היו בחירות השבוע, והיתה שפעת והיו עוד דברים ששיבשו את הרוטינה. אבל לא בגלל זה התקשיתי לכתוב, אלא בשל מותו של מתוקה,  דודי היחיד שהלך שלשום לעולמו. ילד שואה, שככל הנראה זכה בחמש שנותיו הראשונות לאהבה טובה מאמו, אהבה שהיה ממנה די לחיים שלמים, לקרובים אליו, בראשם בת זוגו אורה, לילדיו ונכדיו, ולאינספור אנשים שאהבו אותו בחזרה. ולאמי: שהיתה לו אם ואחות דאוגה וחומלת, ואחזה למענו בזיכרונותיו,  והיתה קשובה ומלטפת את הנשמה הילדית, החסרה, עד שלעתים היתה התכנסותם עולם ומלואו, וייתרה את  הסובב אותם.  בשבילי היה דודי כל הטוב והיפה,  והיה לו גם די והותר בשבילי, כדי שאשכיל ללמוד ולחוש את האמן המוערך והממומש,  תומך ומלווה נלהב בכל אשר הלכתי – ומעבר לכל- מגלגל מצחוק, מעלה דמעות עד כאב בטן,  מקל מכאובים, מספר סיפורים. כזה היה. ואילו הייתי מאמינה באפשרותו של מפגש משולש במחוזות מעבר, היה לכתו אל אמו- שרק את ניחוח עורה זכר, ומראה נשמט מזיכרונו של בן החמש- ואל אמי, הייתי מתנחמת.

 

את הסיפור הזה כתבתי אחרי מותה של אמי,  והוא רק מעט ממה שהיה ביניהם:

אחרי שאמא מתה

אחרי שאמא מתה היא הרגישה צורך לספר לי שוב שכל חייה היא נשאה בעול האחריות על אחיה הקטן. את הצוו הזה הטילה עליה אמה, בשעה שעמדה יציבה ועיקשת כמו צליבת ענפי קטלב בתוך הלוע הפעור של אחוריה הגבוהים של משאית הגסטפו, רגע לפני שזו זינקה ממקומה בדרכה לתחנת הרכבת של בודפשט. תשמרי על אח שלך! צעקה אמה, כשמאחוריה, מתוך הקרביים האפלים של המשאית, עולה בליל של צעקות ובכי.
אמה לבשה שמלת תכלת מבד אוורירי, ומעליה מעיל צמר שחור. זרועותיה היו פרושות לצדדים, ורק הקמטוטים שבשמלתה, זעירים וכמעט בלתי נראים- אלא מתחת לחגורת העור הדקה שחבקה את מותנה, שם העמיקו, כמו ביקשו לחתוך בבשר- העידו על גודל האסון. היא עמדה הרחק מעל, ואמי השתוקקה עוד פעם להניח יד על עור לחיה החלבי, גמיש ומתוח וחם כמו עוגה שעלתה יפה.

את אחראית עליו מעכשיו, הוסיפה סבתי, כף ידה מחליקה את שערה השחור, הפרוע, כמו מבקשת לתקן דבר מה שהשתבש . קולה נבלע בשאגה פתאומית של המנוע, שלוותה בענן פיח שהתנפל על המון האנשים שעמדו מאחורי המשאית, נפרדים או ממתינים לנס. גוף המשאית רטט לרגע כמו מהסס, ואד לוהט שנפלט מאחוריה סימא את עיני העומדים. בואי רגע! בואי מהר! פילח שוב קולה החם, הצרוד של סבתא את המחנק הסמיך. בסערת טירוף דילגה אמא ונתלתה בוו שבלט מתוך שלד המשאית. לרגע חלפה בה המחשבה שהנה תושיט אמה יד ותאסוף אותה אל חיקה. אני באה, אמא! היא זעקה, תוהה אם קולה נשמע. רגליה התנודדו באויר, היא ניסתה להתרומם מעט, ואז חשה להרף עין מגע יד מרפרף על ראשה. היא הביטה מעלה, שעון השפהאוזן היקר של אמה מיטלטל מול עיניה ואז נשמט ונופל אל אבק הרחוב, ואמא הירפתה מאחיזתה וזינקה אחריו, אספה אותו ואיגרפה בכף ידה, דיסקית המתכת עדיין אוצרת חום גוף, ובעוד המשאית נעלמת בעיקול הדרך, נזכרה שבלהיטותה לתפוס את הזיכרון היקר, החמיצה מבט אחרון.

בדרך הביתה ספרה אמא שוב ושוב את היהלומים שעיטרו את לוחית הספרות. היא הפכה את השעון, מנסה לראות אם ניתן לפרק אותו, תוהה אם ערכו גדול יותר כשהוא בשלמותו. רוח קמה כשחמקה אל תוך הבנין, דוחקת בה כמו מבקשת שתתחיל כבר במילוי המשימה שהוטלה עליה זה לא כבר.

כשעמדה בתחתית גרם המדרגות הרחב, שמעה דלת נטרקת מעליה, וידעה שאחיה עומד ומתבונן בה. היא טיפסה באיטיות במדרגות, זוממת לביים נפילה דרמטית או שיעול קשה כדי להסיח את דעתו, ואולם עד מהרה עמדו זה מול זה, ראשו הבהיר, המתולתל, נוגע בקצה מותנה, ופניו, משורטטים ביד אמן, מביטים מעלה אל תוך עיניה. והוא אמר, קולו הדקיק רווי טרוניה, אני רעב. הבאת לי משהו לאכול?

אחרי שאמא מתה היא סיפרה לי שוב את הסיפור הזה. וכשסיימה היא אמרה, שני ילדים היו לי: אחת ילדתי, את השני ירשתי. ומעכשיו את תמשיכי. לדאוג לו? שאלתי. אבל הוא גדול ויכול כבר לדאוג לעצמו. אמא חייכה את החיוך הנבוך שלה, שהיה עכשיו מוזר לאור העובדה שהיא כבר היתה למעשה מתה, ושתקה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Share Button

5 תגובות בנושא “מתוקה”

  1. הי אילנה,
    כמה ששמעתי את הספור הזה הרבה פעמים, תמיד אני מגלה דברים חדשים. אני מקווה באמת שאמא שלך ומתוקה יצחקו עלינו יחד שם מלמעלה, וכנראה יהיו יותר מאושרים מאיתנו כאן למטה, ממשיכים להיאבק ולרוץ 2 צעדים קדימה וצעד אחד אחורה, עם כול מה שמשתמע מזה.
    יהי זכרו של מתוקה ברוך !
    מאיר.

  2. אילנה בוקר טוב
    מתוך הכתיבה שלך ישנה תחושה שאנחנו שם משקיפם עליהם מהצד וכל תיאור הרוך של אמא שלך, השמלה התכולה והעור הרך….הידים הפרוסות לצדדים , כל תיאור כזה הוא כל כך אמא שלך. מדהים איך את מצליחה במילים לתת להם חיים אמיתים ולנו לחוש כאילו אנו איתם..
    בטוחה שהם שם בגן עדן מאושרים לפגוש זה את זו, ומתוקה מספ לאמא שלך שאת וכלד המשפחה בסר גמור.. והיא נחה על משכבה בשלום יחד עם אחיה- הירושה שירשה
    מיצית את הרגשות בכישוריך של הכתיבה- יהי זכרם ברוך..
    אוהבת תמי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *