נדמה לי

עיניים שלי

זה תהליך השלכתי, ללא ספק, אמרתי לה כששאלה מה דעתי עליו. הוא חתיכת דמות, לא? ציחקקה. ואני הבטתי בעיניו, ניסיתי לחדור דרכן לנשמה שלו ולדלות פיסת מידע שתבהיר לי משהו. ישבנו שותקות זמן מה, בוהות בו בסקרנות, עד שהוא קם וחלף על פנינו בדרכו החוצה, יצא ונעלם בעיקול הרחוב. לרגע נדמה היה שהכל נחפז אחריו. כמו עם לכתו אפילו האוויר עצמו נבל והסתלק.

תרגיל חשיבה על דמות:

הסיפור הקצרצר מעיד שעיצוב דמות הוא מן הסתם עניין השלכתי. איש איש ופרשנותו.

נסו לדמות לעצמכם את האיש שבתמונה, ולכתוב עליו בשתי דרכים:

1. על פי התחושות שהתמונה מחזקת אצלכם

2. ולהיפך: נסו לדמיין איך ניתן להשליך עליה דווקא מה שאיננה מעוררת.

 

(טוב להשתמש באלמנטים עקיפים לעיצוב הדמות: רקע על מרכיביו השונים, משלב שפה, אנלוגיות, תקופת זמן, וכדומה).

 

 

Share Button

8 תגובות בנושא “נדמה לי”

  1. האמת, לא סגורה על הסלפי שלך, מאן.
    המגבעת והסיגריה דווקא עקומים בזוית הנכונה, פלוס חליפה תואמת והבעת פנים מאיימת. רואים שהשקעת, בעיקר אם כיוונת למאפיה האיטלקית של שנות העשרים-ארבעים בניו-יורק. גם הבחירה בתאורה מגלחת, יוצרת קונטרסטיות בין האור והצל- ובהחלט מוצלחת ומוסיפה לדרמה ולמסתורין. וזה גם בסדר שזו סיגריה ולא סיגר קובאני דקדנטי – אחרי הכל, אתה כנראה גנגסטר זוטר, מחסל או משהו כזה, ולא יכול להרשות לך משהו כבד יותר, אחרי הכל, השפל הכלכלי, אתה יודע…
    אבל שמע, בנאדם, אתה חייב לעבוד על המימיקה. כלומר, הפה מפחיד, אין מה לומר. רק שהעיניים, משהו בעיניים לא משכנע אותי, ובמקום לשתק אותי מאימה, הן משדרות לי שאתה חסר ביטחון, רדוף, מתוח. קצת מזכיר את הפינצ'ר שלי, כשהוא מוציא אותי לטיול, עוטה עליו שפת גוף של רוטווילרים, ומשוכנע שכולם מה זה מתים מפחד… רוצה לומר שרוטווילר, כלומר, מאפיוזו אמיתי שמכבד את עצמו ומפוצץ בבטחון עצמי, שומר על ארשת פוקר רדומה, ובקושי פותח חצי עפעף כשהוא שוחט או מסמן את הקורבן הבא.
    ועוד משהו אחרון-הלכת על סיגנון של קוביזם קומוניסטי (דייגו ריברה, מאליביץ' מוקדם) שבהחלט הולם את התקופה. אבל העיניים- עיניי סימפסונים. אז אולי אתה ניצב באחד מהקליפים של מייקל ג'קסון, או אולי אתה בכלל שחקן בטון-טאון של רוג'ר ראביט.
    בקיצר,
    מה נסגר איתך, גבר?!

  2. אחד בפה ואחד בלב- בלפור מור

    סבא "האחר הוא אני" צעק נכדי יואב בעודו נכנס לרכב עם תום יום הלימודים שלו.
    זה יום הכיף השבועי שלנו.נסיעה הביתה ,ארוחת צהריים עם סבתא, יציאה לפארק למשחקים עם חברים, מקלחת, ארוחת ערב עד שההורים מגיעים.
    "למה אתה מתכוון" אני שואל ויואב עונה: המורה רותי אמרה שצריך לכבד את האחר גם אם הוא שונה ממני .
    נכון מאוד אני אומר תדע לך "אם כולנו נכבד את האחר לא יהיו מריבות ומלחמות בעולם".
    סבא החלטתי לא להציק יותר למרדכי כי הוא אתיופי ,לדליה כי היא מגמגמת וליובל על איך הוא מתלבש.
    "כל הכבוד יואבי אני ממש גאה בך", מנסה לא להעכיר את האווירה עם הדעות הקדומות והחרדות שלי לגבי אנשים שונים ממני.
    ארוחת הצהריים הייתה נרגשת במיוחד .סבתא שלא סבלה אתיופים ,שחורים , ערבים ,בני עדות המזרח וכל מי שלא נראה ודיבר כמוה, ועיקר דאגתה איך יואב לא יושפע ויצא לתרבות רעה, שיתפה פעולה, עודדה את יואב ואף סיפרה את סיפורו של הפיל שרצה להיות הכי. יואב הקשיב לסיפורו של הפיל שלא רצה להיות בצבע אפור, איך הציפור עזרה לו להיות בצבעים אחרים ,אך לבסוף פחד להיות שונה כי חבריו הפילים לעגו לו.
    את הבילוי בפארק לא אשכח לעולם . בעודי מנמנם על הספסל ראיתי אותו מגיח בין העצים ומתקרב אל חבורת הילדים השמחים וצוהלים לקראתו . צבע עורו השחום ,העיניים עם האישונים המלבניים הרחבים ,הגבות השחורות העבות עם הסיגר בפה המתעקם, השיניים הלבנות הבולטות, כובע פנמה לבן עם סרט שחור נטוי הצידה מסתיר צד אחד, ומגלה שיער שחור ואזן גדולה בצדו השני אמרו הכל.
    צעקות האזהרה שלי ליואב וחבריו הדהדו ברחבי הפארק. המשכתי והדגשתי בצעקות רמות עד אבדן שליטה, עד כמה אנשים כאלה מסוכנים וצריך להיזהר מהם. האיש עם הז'קט האפור והחולצה ירקרקה החיש צעדיו והמשיך להתקדם במעלה השביל ונעלם.תגובתו של יואב וחבריו לא איחרה לבוא . "רצינו לספר למורה רותי שפגשנו איש שונה וכיבדנו אותו ואתה קלקלת לנו" צעק תוך שהוא בוכה ומכה בי באגרופיו הקטנים.

  3. אחד בפה ואחד בלב- בלפור מור

    סבא "האחר הוא אני" צעק נכדי יואב בעודו נכנס לרכב עם תום יום הלימודים שלו.
    זה יום הכיף השבועי שלנו. נסיעה הביתה ,ארוחת צהריים עם סבתא, יציאה לפארק למשחקים עם חברים, מקלחת, ארוחת ערב עד שההורים מגיעים.
    "למה אתה מתכוון" אני שואל ויואב עונה: המורה רותי אמרה שצריך לכבד את האחר גם אם הוא שונה ממני .
    נכון מאוד אני אומר תדע לך "אם כולנו נכבד את האחר לא יהיו מריבות ומלחמות בעולם".
    סבא החלטתי לא להציק יותר למרדכי כי הוא אתיופי ,לדליה כי היא מגמגמת וליובל על איך הוא מתלבש.
    "כל הכבוד יואבי אני ממש גאה בך", מנסה לא להעכיר את האווירה עם הדעות הקדומות והחרדות שלי לגבי אנשים שונים ממני.
    ארוחת הצהריים הייתה נרגשת במיוחד .סבתא שלא סבלה אתיופים ,שחורים , ערבים ,בני עדות המזרח וכל מי שלא נראה ודיבר כמוה, ועיקר דאגתה איך יואב לא יושפע ויצא לתרבות רעה, שיתפה פעולה, עודדה את יואב ואף סיפרה את סיפורו של הפיל שרצה להיות הכי. יואב הקשיב לסיפורו של הפיל שלא רצה להיות בצבע אפור, איך הציפור עזרה לו להיות בצבעים אחרים ,אך לבסוף פחד להיות שונה כי חבריו הפילים לעגו לו.
    את הבילוי בפארק לא אשכח לעולם . בעודי מנמנם על הספסל ראיתי אותו מגיח בין העצים ומתקרב אל חבורת הילדים השמחים וצוהלים לקראתו . צבע עורו השחום ,העיניים עם האישונים המלבניים הרחבים ,הגבות השחורות העבות עם הסיגר בפה המתעקם, השיניים הלבנות הבולטות, כובע פנמה לבן עם סרט שחור נטוי הצידה מסתיר צד אחד, ומגלה שיער שחור ואזן גדולה בצדו השני אמרו הכל.
    צעקות האזהרה שלי ליואב וחבריו הדהדו ברחבי הפארק. המשכתי והדגשתי בצעקות רמות עד אבדן שליטה, עד כמה אנשים כאלה מסוכנים וצריך להיזהר מהם. האיש עם הז'קט האפור והחולצה ירקרקה החיש צעדיו והמשיך להתקדם במעלה השביל ונעלם.תגובתו של יואב וחבריו לא איחרה לבוא . "רצינו לספר למורה רותי שפגשנו איש שונה וכיבדנו אותו ואתה קלקלת לנו" צעק תוך שהוא בוכה ומכה בי באגרופיו הקטנים.

  4. תרגיל 1.
    עיניו התרחבו לכדי שתי אליפסות לבנות שבמרכזן אישונים חומים. לולא צבען, הן נראו כמעט כמו שתי ביצי עין זעירות. הוא הביט שוב אל עברו השני של הרחוב, לוקח עוד שאיפה מהסיגריה שהיתה נעוצה בקצה פיו. הוא היטה את כובעו האפור קדימה, כאילו יכול היה להסתירו ממנה. היא לא נתנה זמן למיטה להתקרר, וכבר היא חבוקה בזרועותיו של אחר. לך תסמוך על הנקבות האלה. הוא יצטרך להתגבר.

  5. תרגיל 2
    הוא הביט על ילדיו המשחקים בחוסר סבלנות, כשסוכריה על מקל שבתו נתנה לו משתרבבת מבין שפתיו. שוב ושוב מחליקים במגלשה. רק נוחתים למטה בצהלות שמחה, מיד מתיישרים ורצים לסולם לטפס מעלה. "כבר מחשיך ילדים, צריך לזוז". בתו רצה אליו וקפצה לזרועותיו. הוא הניח אותה בזהירות על האדמה שלידו, וניער מעליו את החול שדבק בחליפתו האפורה. עוד מעט יוכל כבר להחזירם הביתה לאימם. הוא לא אהב את עצמו, אך היה קצר רוח לקראת הערב, שבו יכריזו על הזוכה במכרז הבניה היוקרתי. "בוא כבר, הולכים" קרא לבנו, אחז בידיהם, ומיהר עימם לגיפ שלו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *