ניו יורק 1

rsz_journey2

זה יהיה יומן מסע נוסף.

אני חייבת להתחיל אותו עכשיו, ברגע זה ממש, כי דבר מה הצטלל במוחי הלילה.  אולי היתה זו הידיעה הסתמית שהפכה לממשות, מלווה בתחושת התרגשות קשה שהאיצה את הדופק ולחשה משהו פראי בנוסח: "נוסעים!"

זה אכן עומד להתרחש, וללא ספק יהיה המסע שונה מהקודם.  החלומות הפעם אחרים, הנוף עירוני ומאוייש בצפיפות, ומפות הנפש בתכונה לקראת לוח זמנים צפוף שיכלול הוראה, כתיבה, צריכת תרבות ובעיקר התבוננות: בשיקגו קבלנו דוגמית, בניו יורק תוכפל ותועצם החוויה בזמן ואירועים, ותימשך לכל הפחות חמישה חודשים. זו התגשמות של חלום עבורי, ואני רוצה לקום כל בוקר ולהביט בחלון אל רחוב זר, לעקוב אחר עוברים ושבים נחפזים, מתעכבים ומברכים זה את זה, נפגשים ונפרדים זה מזה בשפה אחרת, באופן אחר.  ואחר כך אשב לי  באותו קפה פינתי שיתחבב עלי מיד עם בואי לעיר, ואכתוב.

בעבר, במשך קרוב לעשר שנים של חיים בצפון אמריקה, "הגירה" היתה במוקד התעניינותי. שיננתי את ספרה הנפלא של אווה הופמן Lost in Translation , קראתי  עוד ועוד על תשוקה להיוולד מחדש במקום אחר, ולמעשה קראתי כל מה שהנחתי עליו את ידי שנגע להגירה: כתיבה בשפה שאיננה שפת אם (או התעקשות לכתוב בשפתך בארץ זרה), חווית הזרות בתרבות חדשה,  בדידות תרבותית וחבלי הסתגלות, נכות נרכשת (שאיננה מבית) נוכח אי היכולת להתערות ולהבין את נימי הנימים, את עומקו של עולם חדש. אולי הכאיבה לי חוסר יכולתם של הורי להתערות בתרבות הישראלית. לעולם נותרו עם משא "מה שאיבדנו" על גבם.  במשך כל שנות שהותי שם חזרתי והפכתי במוחי את המחשבה שיידרשו שנות חיים כדי להיטמע, להסתגל, להפוך לכמעט ילידה. ואני לא רציתי.

והנה מזדמנת לי האפשרות להיות שוב כעבור שנים שוב אורחת, להרהר באותה אפשרות שסירבתי לה, במה היה יכול לקרות ואיך היו הדברים מתגלגלים, ולומר לעצמי, החמצתי. או אולי לא.

Share Button

5 תגובות בנושא “ניו יורק 1”

  1. דודה יקרה שלי
    קראתי בהתרגשות את הפוסט האחרון שלך. אחרי שנים ב"גולה" אני מבין לליבך, אני מבין את הכמיהה אל הלא ידוע, את הזרות הטבועה באשיותינו. את המחשבה על מה היה יכול להיות אם, אם לא היתה מלחמה, אם כל זה לא היה קורה, את הגעגועים אל מה שנשאר מאחור, את הרצון ( הלא תמיד מודע) לחזור אל מה שהיה. הידיעה שחיינו בתרבות אחרת שחרבה ולא תשוב עוד, ממש חלף עם הרוח.
    הפעם האחרונה שנפגשנו בניו יורק היתה ב 2001, שנינו היינו שונים, מאז למדנו, התפקחנו והכרנו במציאות העומדת מולנו, כל כך הרבה קרה מאז, אירועים ששינו את חיינו, ועיצבו אותנו ויצרו אותנו כפי שאנו כיום.
    מחכה בקוצר רוח לבוא לבקר אתכם בתפוח הגדול, אוהב המון
    מייקי

  2. נשמע ממש כמו אחד מסיפורי המסע, כאילו שאפשר לאסוף את החיים ב-2-3 מזוודות (יש הגבלת משקל על מה אפשר לקחת) ולנסוע, ואני חושב כל כוח הכבידה שפועל עליהן, כמה קשה לעזוב ולעוף בעיקר ממקום בו יש קשרים וגופים נוספים שיש להם כוח כבידה על חייך, בכוח האהבה, האחריות, הדאגה. לכן המזוודות שמונחות אחת על השנייה ריקות עדיין, ועדיין נכנעות לכוחות הכבידה ובכל זאת משתוקקות בכוח המשיכה לצאת למרחקים. דודו

  3. הכל נכון, מדויק ונוגע, כמו תמיד. חוץ דבר אחר – קטן. בית קפה פינתי שיתחבב עליך? אולי בפריז. בוודאי בתל אביב. ניו יורקרים ממוקדי המטרה לא מתחברים לקונספט הבהייה. וממילא הקפה שלהם רע לתפארת.

  4. נכון נכון, ובכל זאת מצאתי אחד קטן כזה בביקור הקודם, ובהיתי מתוכו. הקפה היה רע לתפארת. אולי תה יעבוד לצורך היצירה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *