נסיעה

 

יאיר אסולין כתב ספר חשוב ("נסיעה", חרגול, 2011) על צעיר שלא מסוגל לשרת בצבא. לפחות לא כמו שהצבא נתפס בעיניו. הוא אינו מסוגל למלא את מה שמצפים ממנו הוריו, חבריו, את מה שהוא מצפה מעצמו. אבל לא זה מה שנותר אתי עם סיום הקריאה. לא השרירותיות, הנוקשות, חוסר האמפתיה של הצבא, גם לא התהייה של האב, הדאגה האינסופית של הוריו לצד חוסר ההבנה שלהם את בנם הרגיש, הלא מפוענח. וגם לא העובדה שהצעיר מבין עד כמה הוא מאכזב את החברה שמתוכה צמח, או רעיון העקדה הלכו אתי כברת דרך עם תום הקריאה. אני רוצה להרהר בקושי הסובייקטיבי של החייל שאביו מתחנן בפניו שיסביר לו מדוע אינו יכול למלא כמו כולם את חלקו. דומה שדווקא זה הדבר שנשללת ממנו הלגיטימציה. האב מבקש מבנו שיספר לו אם מתעללים בו, אם לא נותנים לו שלוש ארוחות, משתוקק להבין מה בדיוק שובר אותו. והבן אינו מסוגל להסביר את סבלו. זה לא משהו קונקרטי אלא רק התחושה האותנטית שהוא לא מסוגל, פשוט לא מסוגל לעשות את זה, למלא את המשימה.

בימים אלה סיימתי כתיבת מחזה שמדבר על "הדבר" הזה. הוא ייקרא ככל הנראה "מונית ללונדון", והוא דן בדיוק בנושא הזה. (הסיבה לשם נתונה בסיפור המסגרת שלא כאן המקום לדון בו). המחזה בוחן למעשה את התפרקותה של משפחה, כשמה שמציף את הפרימה הסופית היא עזיבתה את הארץ, והנטישה של הבן שאמור להתגייס ליחידה מובחרת, ואט אט מתברר שהוא אינו מסוגל למלא את מאוויו של אביו.

במשך ארבע השנים האחרונות עסקתי באי היכולת הנפשית לעשות את מה שמתבקש מעצם היותך אזרח ישראלי בן שמונה עשרה. ומעבר לזה, בשאלה מה המשמעות של אי היכולת הזאת? או מהי הסיבה לחוסר ההבנה לכך שיש מי שמשימת ההגנה על ארצו, או "סתם" מפגש עם אלימות מכל סוג שהוא איננה נסבלת לנפשו. מי שעצם לבישת המדים מעוררת בו חלחלה, גועל, או כל תחושה רעה אחרת. בעודי כותבת את המלים אני חשה בגופי את החתרנות כביכול שהן מייצגות, ונלחמת על זכותן של המלים האלה להיאמר. ברור לי מעבר לכל ספק שבפחד עסקינן. כלומר, שאנחנו- המאלצים את יוני ללבוש את המדים- חרדים שמא יגדל ויתעצם "צבא יוני", ומי יגן עלינו אז? ואכן, אורי אביו של יוני שואל אותו מה יהיה אם עוד שכמותו יסרבו ללכת בשביל המיועד? "כל אחד בתורו", הוא טוען כלפי הילד. "עכשיו תורך".

יוני שאמור להתגייס בתוך מספר שבועות יודע שלא יעמוד בלחץ של יחידה קרבית. הוא פוחד לחשוף את הסוד בפני הוריו, ורק בסופו של המחזה הוא מטיח כלפי אביו: "זה החלום שלך אבא, לא שלי…".

למרות שיוני אומר שהוא מסוגל אך איננו רוצה, ברור לעין כל שהילד לא יכול. שהיה רוצה להיות יכול, אבל הוא לא. נשאלת השאלה איך ניתן לגיטימציה גם לחוליה "החלשה" הזאת שבתוכנו? איך נחייה עמה בשלום?

זכור לי מפגש עם חברים (לא יהודים) מקנדה. ישבנו במסעדה באיסטנבול, ושוחחנו על הגיוס הקרב של בננו. בצלילות מוזרה זכורה לי הבעת פניה של חברתי בעודה מנסה לשכנע אותי שאין טעם לשירות הזה. היטב זכורות לי עיניה המצטעפות כששאלה אותי בתום המתבקש מאחת שההוויה המקומית שלנו זרה לה, "תחשבי על זה מהצד שלי", היא אמרה, גרונה מוצף בכי. "זה לגמרי מטורף. למה הוא צריך ללכת לשם? הרי זה בכלל לא מתאים לו. מוטב יימצא לו מקלט בביתנו". זאת היתה הפעם הראשונה בה נתקלתי באפשרות שמתקיים כאן איזה טירוף, איזה פרדוקס. ביני לביני ניסיתי לדון בדילמה שהפכה לשבריר שנייה אפשרית, אפילו הגיונית. הרעיון שרק מי שמרגיש שהוא מסוגל ללבוש מדים ולהתעמת עם עצמו ועם הזולת מבלי שיישבר תוכו – רק אלה שילכו לצבא. כל השאר שיגידו "לא מתאים לי". תהיתי אם יש ביומיום שלנו מקום לדיאלקטיקה שמתקיימת בין "יכול" לבין "רוצה", האם ניתן להקשיב גם לקול הספק מתריס ספק בכוי? לרגע התאפשרה בתוכי המחשבה הזאת, ומיד אחר כך שבתי וטמנתי אותה עמוק בתוכי, כי הכאיבה יותר מדי. אבל כשצף שוב ועלה אצלי כעבור שנים אחדות ההכרח לדון במחוזות מעוררי החרדה האלה, לא הועיל עוד כל ניסיון להתעלם ממה שבער ותבע דיון, ולשם הולכתי את גיבורי המחזה  שלי "מונית ללונדון", וביקשתי מהם שירקמו לי סיפור שיאיר את הדרך.

זה החלום שלך אבא

 

 

 

 

 

 

 

Share Button

3 תגובות בנושא “נסיעה”

  1. הנסיעה במונית ללונדון היא מסע אישי -ישראלי אבל גם אוניברסלי שמדבר על ציפיותינו כהורים להגשים חלום דרך הילדים וגם ההתנגשות בין "האני" ל"אנחנו"
    קונפליקט שמכניס את הבן למקום של בין הפטיש לסדן.

    1. האני הולך לאיבוד בתוך האנחנו. זה מה ששאלתי את עצמי בעת כתיבת המחזה. איך ימצא האני היחיד את קולו בסבך האנחנו. וילד מול הורה – הופך הכל למורכב כל כך, בלתי נמנע ככל הנראה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *