עוד על שיתוף פעולה: כמה זה עולה לנו

סילביה פלאת'

 

בינתיים נשבר משהו בשיתוף הפעולה, ונולדת תהייה גדולה. השאלה הנשאלת היא מה אנחנו עושים למען היצירה שלנו. להתאבד על זה אני נוהגת לומר לא פעם, כי כלום לא חשוב כמו הצורך ליצור, או כמו התינוק הזה, מימוש היצירה- הבאתה לידי סיום. האמנם כך? סיפורי ביוגרפיה של יוצרים מגלים לא פעם את המחירים הבלתי אפשריים שנדרשו מהם למען יצירתם. אפשר מן הסתם לומר שהחיים היו כבדים עליהם, ואולי בכל מקרה היה הסבל מנת חלקם, גם אם לא היו מקדישים את עצמם ליצירה (סילביה פלאת', וירג'יניה וולף). אין לדעת. ואולם, העובדה שסבל שזור בחייהם של אמנים רבים כל כך, העובדה שהז'ארגון האמנותי מטובל במילה –שגור בפיהם של העוסקים באמנות וגם אצל אלה שמדברים או חוקרים אותה, עובדה זו מנכיחה את קיומה בחייהם של יוצרים.

והמחיר? וויתור? האם הוא אפשרי?
שיתוף פעולה הוא משא אמנות של שניים (ולפעמים יותר). כמה רחוק נלך למען המטרה, "נקריב" את שפיות הדעת של עצמנו ושל האחר בנסיון למצוא איזון במקומות שאיזון הוא מונח זר, אולי אף אוקסימורון שטומן בחובו פוטנציאל שלא מאפשר יצירה? להביא צמד או צוות לאיזון, לאחריות שוויונית, לרציה זהה, לתעוזה, ליכולת לממש כישרון באופן דומה- לעתים ההתמודדות קשה מנשוא.
אולי בשל כך נעשית האמנות בדרך כלל לבד. שכן איך יסתדרו ביניהם שני (או יותר) אגואים ענקיים? וייתכן אף שהקונפליקטים המתעוררים תוך כדי התהליך הם רק שיקוף של המאבק הפנימי שמתחולל בנפשו של היוצר האחד הפועל לבדו?

וכשעולה השותפות על שירטון, מה יהא אז על החומרים שנאספו? שהרי ההחלטה להמשיך לבד נדמית בלתי אפשרית, או לפחות מורכבת מאד. ומה אם כך על כל מה שנערם והופך לקללה, למשהו שאתה עובר לידו וממאן להביט בו מחשש שיתקוף אותך בכל געגועיו- געגועיך? והמחשבה שהעשייה ירדה לטמיון מעוררת מיאוס מהול בכעס מהול בעצב, מהול ב…מה שאולי לא יאפשר עוד לעולם לשוב ולהשלים את העבודה?

ובכל זאת, לא הייתי מוותרת. אני לא מוותרת. מישהו מחפש שיתוף פעולה אמנותי?

הנה משהו שנכתב בתוך התהליך:

זה זה

בשביל אחד הלכנו שנינו
ופתאום יער.
על פי עובי הסבך ברור היה
שבעומקו מצולות,
ובכל זאת.

אמרת נכרות עץ ונבעיר מדורה,
לשונות יציירו שירה שתבהיל את
המוות. ואני ניסיתי לנחש איך.
וכעבור דרך
ומעט חשיכה,
וחיית יער שפיתתה לתעות
ביקשנו לשוב ולפנות.

אתה אמרת, נלמד את כוון הצמיחה,
משם יבוא האור,
ואני בקשתי, יד, עד
שהאור יבוא.

בינתיים העמיק הלילה,
וקצה היער הפך
אינסוף. ובינתיים אספנו גווית עץ
ודימינו את הבערה. ערמנו זה על זה
מתים, הצתנו בהם לשון רפה,
שנאחזה,
לוחשת משהו
שנשמע כמו שירה,
וגוועה.

ובינתיים העמיק עוד הלילה.
ואתה אמרת, לא מפחיד,
ופחדת.
ואני אמרתי, לא נורא,
בוא, בוא נפחד קצת,
אחרי ככלות הכל באנו
להבעיר שיר.

 

 

Share Button

3 תגובות בנושא “עוד על שיתוף פעולה: כמה זה עולה לנו”

  1. לגבי שיתוף פעולה בין תחומים קראתי דברים של האומן אביטל גבע, שייסד את פרויקט "החממה", פרויקט שיוצר אומנות תוך שיח בין יוצרים מתחומים שונים וזאת כדי ליצור חשיבה שונה ,גמישה ויצירתית. הוא מתנגד לכך שכל תחום יהיה בתוך המעגל המבני הנוקשה שלו ומאמין שהאומנות יכולה לגשר בין מעגלים תחומיים ויכולה לפתח דרכים חדשות לשיתוף -פעולה. הוא אומר שבכוחה של האומנות לשתף פעולה ולהתגבר על מגבלות הכוח והאגו.(הדברים לקוחים ממאמרו)

    1. ממש מעניינת היוזמה הזאת .אחפש עוד עליה, את קשורה לזה? אני מאמינה בשיתופי פעולה, בהפרייה שהפ מאפשרים, בהפתחות לתחומי אמנות אחרים וביכולת שלהם לפתח שפות אמנות חדשות. ובנוסף, התמיכה כמובן, האפשרות "לדבר" מעבר ללבד גם אל האחר- שממילא מהגג בשפה דומה.

  2. אני קוראת בשקיקה, עוד פרק ועוד פרק בבלוג העדין הזה ורוצה לאמר לך תודה. הכנות בה את כותבת שובה את ליבי. גילוי הלב והפתיחות בה את חושפת בכל פעם עוד קפל בוילון הסודי של יצירתך. בצבעוניות ועושר בלתי נדלים. כמו מים המצננים את דביקותו העיקשת של החום את צובעת את שגרת הימים, בגוני זהב.
    שלא תחדלי לעולם . בארות יצירתך עולים על גדותיהם.
    ולכן תכתבי, תכתבי, תכתבי.

    אורנה וייס

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *