עלילה מרכזית

הניצוד

מאדס מיקלסן ב"ניצוד"

 

בוקר בוקר אני סוקרת אותם, את השיחים הפורחים שענפיהם מטפסים אל חלוני: דאקפרי צהוב, שיח אברהם, סולנום, שושני אייסברג, קאמליה, והברושים. לולבי ברושים שנדנודם הדק לוחש את ההתלבטות שלי: לקום-לא לקום. בסוף אני קמה. אחרי הקפה , מספר הערות על כתבי היד מסדנאות הכתיבה, שב ועולה ההכרח לבחור: עבודה על המחזה, הספר, הבלוג, הכביסה. כל אחד מהם עלול לנצח, להותיר את האחרים בהמתנה נכלמת, לעתים מלווה באיושה שאפשר לדמות שהיא אנקתם של לולבי הברושים, ורק אני יודעת לזהות את ההבדל בין  הטרוניה החרישית של הרשימות לספרי, לבין  ציפייתם הדרוכה של הדמויות במחזה  לרפליקות חדשות, או כמובן הכביסה: דחוסה בתוך תוף המתכת, ממתינה לתלייה, ייבוש, תלישה וקיפול,  והיא מן הסתם זו שתנצח. איכשהו מתקשרת במוחי השגרה המאוסה הזאת לסרטו של תומאס וינטרברג "ניצוד" (תסריט: טוביאס לינדהולם ותומאס וינטרברג), הסרט בו צפיתי השבוע.

זהו סיפורו של גנן בגן ילדים הנחשד במעשים מגונים בילדה מילדי הגן, כאשר בהמשך מצטרפים להאשמה גם ילדים נוספים.  הסרט עצמתי ומטלטל, הולך אתך זמן רב אחרי תום הצפייה. אבל אני מבקשת להגג  דווקא על בחירה אמנותית מסוימת של התסריטאים, אחד מהם הוא גם הבמאי.  פרצופה שובר הלב של הילדה ששב ומופיע על המסך, הוא ללא ספק אלמנט  משמעותי שמייתר מלים. אולם לא בסיפורה של הילדה או בסיפורם של שאר חברי הקהילה הדנית הקטנה מבקשים התסריטאים  לדון. כל אלה הם רק קטליזטור לסיפורו של הקורבן האמיתי, הגנן ששמו מוכפש והוא הופך רדוף ומנודה. הסיפור עוקב אחרי מה שמתרחש בחייו ובעולמו הנפשי, ביחסיו עם ידידיו ועם בנו. הבעות הפנים של השחקן הדני המחונן מאדס מיקלסן נחרתות בזכרוננו, ומסייעות בהדגשת האמירה החד משמעית של התסריטאים. זו העלתה במוחי מחשבות על מה הופך סיפור לראוי ומותיר רושם משתייר שכזה. כי תוך כדי הצפייה עלו אינספור שאלות כמו זהותה של הידידה, ההמשך המתבקש של הטיפול בילדה (התופעה הקרויה "זיכרונות כוזבים" נחקרה ונדונה בהרחבה בשנות ה-80), התנהלותה של  מנהלת הגן, התנהלותם של המוסדות השונים, כל אלה ועוד נותרו כשאלות פתוחות, לא נדונו ולא העלו כל פתרון. הפערים בעלילה הולכים ומעמיקים ככל שהיא מתקדמת, והבחירה הברורה והמובהקת של התסריטאים הולכת ומתבהרת כבחירה אמיצה ומדויקת, והיא זו שמעניקה לסיפור את משמעותו הדרמתית.

ואיך מתחבר כל זה לבחירות היומיומיות שלנו, לעלילה הנתפרת  מחוץ לנו, וגם מבפנים (למעשה ה"בפנים" הוא שמעניק לה משמעות)? אולי מתוך המחשבה  על מה מרכזי ולא יכול להיות בשום פנים זניח. בהקשר של כתיבה עולה הנושא לא פעם: כדאי לאפשר לעצמנו להבריא מהתאהבות במלים שלנו. מה שאינו שייך, משמעותי, תורם, נשליך מתוך הטקסט, גם במחיר של יצירת פערים, או במחיר הכאב על אבדן יקר  של אלמנטים משמעותיים כביכול. זוהי מלאכה קשה ומייסרת שיש לתרגל. ניסיון בכתיבה מקל מן הסתם. זה מה שעשו תסריטאי "נצוד". אין בלבי ספק שדנו לעייפה ב"ניקוי" הטקסט. ומה שנותר הוא זוהר, מדוייק ומכאיב כפי שהתכוון להיות.  ככה, אולי, קשורה מלאכת האמנות עם מלאכת החיים. אז שתמתין לה הכביסה צפופה, זנוחה משהו בתוף הפח.  כרגע יש לי עניינים חשובים יותר לעסוק בהם.

ורוצו לראות את הסרט.

 

 

 

 

Share Button

2 תגובות בנושא “עלילה מרכזית”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *