"על בהונות" (המשך)

rsz_stalkingהרחוב יכול להיות כל רחוב, הדמות יכולה להיות כל אחד . אבל בדמיוני זהו דניאל שהולך וקרב אל נעמי, שעוד רגע לא יוכל עוד להתאפק…

ב-14 לפברואר העליתי את פתיחתו של הרומן "על בהונות". ניתן עדיין לכנות אותו בשם רומן בכתובים, שכן הוא טרם הודפס. ומדי פעם מתחשק לי לבדוק איך נראה המשך העלילה בתוך הבלוג, מעין מבחן חשיפה או משלוח הסוי, אולי מסוייג משהו (אולי פחות מתחייב ?) של הטקסט.  בינתיים הנה המשכו של הפרק הראשון:

*       *       *       *       *

כשחזרה הביתה היתה גמורה, ודנה החמיצה פנים על הצלחות, אמרה שהן קיטש, החרסינה זולה ותיסדק מהר במדיח, ומה היא משוגעת לנסוע בימים כאלה להסתובב במקום המוטרף הזה ולסחוב משם את כל הזבל הזה. ירושלים בכלל מגעילה, והדוסים מביאים לה את הסעיף עם התחפושת שלהם, והערבים מסכנים, והיא כמו כולם מנצלת אותם כשהיא מסתובבת בתוך הרחובות שלהם כאילו שהיא בגן חיות, וכולה מה זה ירושלים, היא משחקת אותה חכמה על חלשים – צריך לשרוף שם הכל ולהתחיל מחדש.

נעמי לא ידעה אז אם לבכות או לצחוק. היא בחנה את הפרצוף הזועם של דנה, הפלומה המרעידה של גבותיה הבהירות, לחייה הסמוקות, ופיה המשורטט הפולט את הלהג המפתיע. ממתי יש לילדה שלה דעה על העולם הסובב אותה? ניסתה להיזכר מתי ניהלו ביניהן דיון פוליטי. מתי בכלל דיברנו? שאלה את עצמה. דנה נעלמה בינתיים בחדרה, והיא תהתה אם כדאי ללכת אחריה להגיד לה שבסך הכל חשקה נפשה בטיול קטן, ואכן, המקום ההוא אינו שלנו, הוא תמונה של ניצול והכחשה, או משהו אחר תגיד, שיפתח שיחה, אבל היא היתה גמורה, והרעש הנורא שבקע פתאום מהחדר של דנה חיסל את האפשרות שתדפוק על דלתה. מוסיקה היא קוראת לזה, נאנחה. מזגה לעצמה כוס מים קרים והתישבה בסלון, שומעת את דנה גוררת כיסא, טורקת בחוזקה את דלת ארון הבגדים שלה, וצווחת מלים לא ברורות של שיר כלשהו. היה לה ברור שהצלילים הצורמים שבקעו מעבר לדלתה המוגפת של בתה יחידתה מכוונים נגדה.

כשהיא תוהה מה להכין לארוחת הבוקר לכבוד יום הולדתה של דנה הטלפון מצלצל, וגופה משתתק. זה משהו אוטומאטי שקורה לה בכל מקום בו היא נמצאת, בעבודה, עם חברים או בארץ אחרת. לפעמים היא תוהה לאן הוא נעלם. ולמרות שכבר כמעט שנתיים אין לה כל סיבה להיבהל, נעמי לא ממש מאמינה שהוא איננו מאחורי הדלת, על הספסל בגן מול ביתה, או יושב וממתין מנומנם במכוניתו. מדי פעם היא בטוחה שראתה לרגע את נצנוץ עדשות משקפיו מתוך החושך, או את צלו בעקבותיה, או חשה את חום גופו, מסה חומקת בקרבתה.

היא מרימה את השפופרת, לוחשת הלו צרוד. היי, דנה נמצאת? נשמע קול מהוסס, זה עידו. יש לה היום יום הולדת, היא רוטנת. והיא עדיין ישנה, מוסיפה ומיד מתחרטת. מה יועיל לה החבר הזה של בתה עם קולו הרעוע, ממריא וצולל חליפות כמו של נער לפני בר מצוה. תתקשר יותר מאוחר, היא אומרת. או תשאיר לה הודעה בנייד. נעמי מנתקת, ומצטערת שלא היתה חביבה יותר. אבל היא כועסת על דנה, וחוץ מזה כל כך שונאת לדבר בטלפון, שאילו יכלה היתה מנפצת את כל מכשירי הטלפון בבית, את הנייד שלה, את הטלפונים בעבודה. בין כה החברים שלה, לקוחות, דנה, תמר ואפילו אבא של דנה, כולם מתלוננים שהיא לא נגישה.

היא מטיילת בבית חסרת מנוחה ונעמדת מול המראה התלויה סמוך לדלת הכניסה, בוחנת את האשה הנשקפת מתוכה, בעלת רגליים ארוכות וזרועות דקות, מותניים צרות וירכיים רחבות, חזה כבד עם פטמות שבולטות מבעד לחולצת טריקו לבנה. היא מתקרבת, מלטפת את הלחיים, לפחות הפנים מנחמות, עצמות לחיים מודגשות, שפתיים נדיבות פחות אבל מעוצבות היטב כמו של דנה. עיניים מעוננות שמתוכן ניבט אבא שלה, מת כל כך מזמן ועדיין עומד עוד רגע לבכות. גוף חסר פרופורציה, היא מסכמת לעצמה. רק הפנים מפצות עליו. לא נורא הגוף הזה, הוא פשוט מעולם לא היה אהוב מספיק. גם כשהיא מלטפת אותו, זה יותר כמו כדי למחוק אברים, או לפחות לחטב אותם בדמיונה.

היא ניתקת מהמראה, ממהרת לחדר של דנה, דופקת חרש ולא ממתינה, יודעת שדנה ישנה עדיין, פותחת לאט, בזהירות את הדלת, החדר חשוך והיא מגששת אל המיטה של דנה, מרימה מעט את התריס מעל ראשה, רוכנת מעליה, לוחשת לתוך אוזנה מזל טוב, מתוקה שלי, קומי, עידו כבר התקשר, תכף בטח גם אבא, וחברות שלך ותמר והילדים, כדאי לך לקום מלאך שלי. יום יפה בובה. דנה זזה ומתהפכת על גבה, ממלמלת משהו לא מובן, ופתאום היא מתמתחת ופוערת בבת אחת שני אגמים ענקיים, משפשפת בחוזקה את אפה הזעיר, מגרדת מתחת לבית השחי ובעורף, ומבליטה לרגע שפה תחתונה, נפוחה משינה, ושואלת בקול עירני ודרוך כאילו לא ישנה בכלל, אבא… אבא התקשר?

נעמי נרתעת ומזדקפת, בגבה זורמים עיקצוצים מאיימים. אסור לה להתכופף ככה לזמן ממושך מידי, זה מכביד על הגב והברכיים. אדוות כאב מרחיבות מעגל אל מותניה ומטה אל החלק האחורי של הירכיים, תכף תאלץ להתיישב. הוא בטח עוד מעט יתקשר, היא רוצה להגיד, מתלבטת אם לשלוח יד ללטף את האניצים המעוכים, הצבועים אדום עז. ארוחת הבוקר מוכנה, דנהל'ה, היא אומרת בקול רם מדי, נימת קולה מקשיחה. ולפני שהיא מספיקה לומר עוד משהו, רך ומרצה יותר, דנה שוב עוצמת את עיניה, מסתובבת בכבדות לצד השני, ובתוך שניות היא שוב ישנה.

 

Share Button

2 תגובות בנושא “"על בהונות" (המשך)”

  1. הדמות יכולה להיות כל דמות, הרחוב יכול להיות כל רחוב, והיא יכולה לצאת מהספר ולהסתובב בכל אתר ובכל בלוג. דודו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *