על בהונות

גרסה אחרונה

 

והפעם הפתיחה לספר "על בהונות" שסיימתי זה לא מכבר:

הספר הזה נכתב במשך שנים. לפחות ארבע פעמים הוא נכתב, בגרסאות שונות. הוא עוסק באהבה אובססיבית, ועם הזמן דומה שהפך הוא עצמו לאובססיה. דניאל הוא עוד איבר שלי , ונעמי אולי תיוולד כשאתן לה כבר ללכת. חשבתי לעצמי שפרסום ראשון דווקא כאן יהיה סוג של שחרור מ"הדבר" הזה, שחלחל אט אל מתחת לעורי  וסיגל לעצמו מעין  לחישה טורדנית שלפעמים היא מבקשת עוד, ולפעמים אומרת- לא ככה, ופעמים מבקשת שאמתין עד שהמלים יבקשו להיכתב אחרת, קצר יותר, ארוך יותר, עקיף או ישיר יותר, עבה או דק, פומפוזי או מהודק, ואולי סתם אחרת. לא אחת תוהים כותבים לגבי נקודת הסיום: מתי יודע הכותב שהגיעה העת לחתום את כתב היד ולשלחו לדרכו?  המנוסים יאמרו: אתה פשוט יודע מתי ל"הניח את העט" ולסגור בפעם האחרונה את הקובץ. האמנם?

את כתיבתו של הרומן הזה התחלתי כשחייתי בקנדה. המלים הראשונות הודפסו במכונת הכתיבה הגרמנית שהבאתי אתי מהארץ, ואם אינני טועה השנה היתה 1985.  כן, זה היה מזמן, והגרסה הראשונה ההיא מזכירה רק במעט את הנוכחית, שתהא מן הסתם האחרונה. או שלא.

 

פרק  1

היא מושכת כיסא ומתיישבת, מוציאה מהמעטפה את כרטיס הברכה ששוליו מוזהבים, מוציאה עט ממגירת הסכו"ם ומתחילה לכתוב. דנה, ומוחקת. כותבת, דנהל'ה שלי, מזל טוב. ואז ממשיכה העט ורצה מאליה: א. חבל שלא התגייסת בסופו של דבר, דנהל'ה. ב. תרשמי כבר לפסיכומטרי. ג. תחליטי מה את רוצה לעשות עם החיים שלך. ד. תמצאי לפחות איזו עבודה, או תצאי לטיול הגדול כמו כולם. ה. את יודעת שבגיל שלך כבר יש מי שעוזב את הבית?

נעמי מחייכת לעצמה ומעיפה לפח את הברכה שעליה מצויר דובון שמפיו הנפער עם פתיחת הכרטיס בוקעת שירה צרודה של יום הולדת שמח. שולפת מתוך התיק את המתנה שקנתה לבתה, ארנק עור בצבע ירוק דשא עם תפירה כחולה כהה מסביב, ארוז בנייר משיי דק, שריבועים ירוקים מצוירים עליו. היא לא יכלה לצלוח את המלים הפותחות, דנהל'ה שלי.

נעמי עומדת מול חלון המטבח. הרחוב שומם. משב רוח פתאומי מכה בעלווה הצפופה של העץ הניצב ממול, חושף את פיתחו של הגן האפלולי הקטן, שלרגע נדמה שאור הבוקר כמו חלף על פניו והסתלק.

יום ההולדת התשע עשרה של דנה, והיא מתלבטת אם להעיר אותה. כבר ערכה את השולחן, קטפה אמנון ותמר מהגינה ושמה בתוך אגרטל כחול, ובעודה מניחה אותו מול צלחתה של דנה עולה בראשה זיכרון רחוק. לא אדומים, הילדה שלה צורחת, רק תחתונים כחולים, שמעת? רק כחול אני אוהבת. וכעבור שנים היא מכסה בו את עפעפיה, והקעקועים שעל בטנה וגבה כולם כחולים, כחול קובאלט מתכתי, צורות מבעיתות שאפשר לדמיין רק בעננים. נעמי היתה רוצה לזחול אליה בלילה ולמחוק הכל, שיהיה שוב עורה לבן וקורן כמו פנינה שמקרבים בחושך לנר. העור שלך מבקש ליטוף, נהגה נעמי ללחוש לה כשהיתה קטנה ויותר מובנת, ועדיין לא ידעה להגיד תעיפי את הידיים שלך אמא, הן קרות.

היא מחליטה לאחל לה בעל פה, מקווה שדנה תוותר על טקס הענקת כרטיסי הברכה החביב עליה, ואולי תגיד, אז בואי נדבר את הברכות שלנו, אמא, כמו שאמרה פעם לאבא שלה ששכח כתמיד להתקשר אליה מחוץ לארץ ביום הולדתה. רציתי שהברכה שלי תגיע בדיוק ביום, הוא אמר לה אז בקול מתקתק נטול התנצלות – נעמי הקשיבה מהטלפון שבחדר השינה- אבל כנראה הדואר מתעכב, ארנבונת מתוקה שלי. אל תדאגי, הברכה תגיע בעוד כמה ימים, שיקר לה בלי היסוס. זה בסדר, אבא, ענתה הקטנה בקול רועד מעלבון, נדבר עכשיו את הברכות שלנו.

נעמי מניחה על השולחן את הצלחות עם הדוגמה הארמנית שסחבה מירושלים ביום חמסין אחד לפני כמה שנים, ארבעים מעלות מאדות את האספלט המאובק, הרגליים נדבקות אליו כאילו בוססה רגליה בתוך דייסה. היא נסחבה בלב הולם בין החומות, האינתיפאדה היתה בעיצומה, ספטמבר או אוקטובר, ופתאום התחשק לה לטייל בעיר העתיקה כמו כשהיתה סטודנטית, ואפשר היה עוד לעשות את זה גם בארבע לפנות בוקר. היא הסתובבה וחיפשה את ההוא ששולף מהתנור פיתות לוהטות שעין צהובה מותכת במרכזן, נזכרת איך עמדו היא ודניאל עטופים ברוח השחר המקפיאה, עייפים מצעידה ממושכת, משפשפים כפות ידיים מול הלוע הבוער, להוטים לאחוז בשקית הנייר החומה, שניחוח משכר של מאפה עולה מתוכה. לשווא חיפשה את הכוך הקטן, את האופה עם סינרו המפויח, שפמו הענק חרוך בקצותיו והקרחת המבהיקה כל כך שהאש משתקפת בה. ובעודה סובבת ברחובות שזכרה, עלה פתאום בדעתה שאולי נחשד האופה במשהו וחיסלו לו את העסק, או פשוט נמאס לו מהכל, והוא סגר ונסע למקום אחר.

ואז מצאה עצמה ברובע הארמני. היא נכנסה לחנות הראשונה וקנתה שתים עשרה צלחות מעוטרות בפרחים כחולים, ועוד שש קעריות עם אותה דוגמה. דנה תאהב אותן, הרהרה כששילמה, מתעלמת ממבטו המוטרד של המוכר, ורק כשהחלה משרכת שוב דרכה בין הסמטאות, מחפשת מוצא, תפסה פתאום שהיא המטיילת היחידה ברחובות הריקים. למה לא אמרתי למוכר שמצידי אפשר לוותר על ירושלים? חלפה במוחה המחשבה, אם יקחו לי גם את כל הזיכרונות שנולדו שם. לא את התקופה ההיא עם הפיתות, אלא קצת אחרי. צעדה בשמש בתחושה גוברת שהיא מסתובבת כבר שעות ומחמיצה בכל פעם את היציאה, ותיכף תקרוס לתוך האספלט שהפך לנהר נוזל שישרוף אותה וכל הצלחות שלה יימסו. צלצולים משונים, לא לגמרי זרים צרחו לה באוזניים. אלוהים אדירים, את מי אשאל איך לצאת מהגיהינום הזה? היתה כבר מטושטשת מעייפות כשמצאה את פתח היציאה מהחומות, זרועותיה משותקות ממשקל הצלחות שנשאה קרוב לשדיה, כאילו היו תינוק שהיא צולחת אתו נהר של אש.

 

 

Share Button

4 תגובות בנושא “על בהונות”

  1. בספרי "חטאים קטנים" אומר יוסף חיים לביתו לאה: "אל תגנזי חלומות, לאהל'ה שלי. הם עשוים להתגשם".
    חלומה של אמא יהודייה, הוא כנראה קצת שונה ממרבית החלומות אותם אנו חולמים בילדותנו. "מה תעשי כשתהיי גדולה?" זו דוגמא נפלאה לכך.
    "אני כבר מספיק גדולה, אמא?"
    "תלוי", היא עונה לי, וממשיכה למרק את הסיר בצמר פלדה,
    "למה שלא תקחי לך עוזרת?", אני מעיזה לשאול
    "נו, עם השטויות שאת שואלת, את עוד חושבת שאת כבר מספיק גדולה?"

  2. את צודקת צביה, ולכן לא גנזתי אלא מסייעת להם להתגשם. מן הסתם ויתור זו לא אופציה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *