פוסט פתיחה

סופרת אחת סיפרה לי פעם שהיא קמה כל בוקר, מחליפה פיג'מה וחוזרת למיטה, לכתוב. ככה היא פותחת יום יום את משרדה. בגדי העבודה שלה צבעוניים, פרחים מודפסים עליהם.

אם אבלה שעות במיטתי, אני צופה פריצת דיסק. אבל משמעות האמור היא ככל הנראה שאין אתר מתאים או לא מתאים למלאכת היצירה. יש אמנים שעובדים הכי טוב במטבח ביתם כשריח תבשילים מציף את נחיריהם, מפותל בנבכי תודעתם וילדיהם שועטים הלוך ושוב בסמוך. ויש המעדיפים את הבדידות והשקט של חדר עבודתם, כשנוף אינסופי נשקף מהחלון.

הפסיכואנליטיקאי האקזיסטנציאליסט רולו מיי דיבר על אומץ, על עוז ליצור. לא עוז שיש לו סממנים חיצוניים שאפשר להתפאר בהם, אלא משהו שנמצא במרכז ההוויה, שנוגע במחוייבות. במרכז מהותו של האדם היוצר קיימת מחוייבות עצומה, סוחפת, אולי בלתי ניתנת לשליטה- ליצור.

פעם האמנתי שיחידי סגולה בורכו בה, והיום אני יודעת שהיא שם, אצל כולנו מלידה ועד מוות. יש מי שמלווה על ידה ואינו מבחין בה, שקטה וצילית, חמקמקה. ויש מי שמפריע לה או מופרע ללא הרף על ידה, מופתע שוב ושוב לגלות שככל שמשתמשים בה יותר כן תעלה ותציף, תכפה את עצמה ולא תרפה. מוחנו עמוס בפרגמנטים של מידע, התרשמויות, תחושות. אירגון ה"חומר" לכדי טקסט- מבטיח תחושה של שחרור, ריחוף ונגיעה בנצח.

לא הכל נפלא, כמובן: יצירה וייסורים קשורים זה בזה בתודעה האנושית מאז ומעולם. רילקה, המשורר הרומנטיקן משווה את העיסוק ביצירה כביקור בגהינום. משורר חייב להיות שם כדי להבין, לתעד את מסעותיו בעולם הצללים, לאכול עם המתים.

כל אמן ימהר להסביר שחיי יצירה הם סבל כרוך באושר אינסופי. ימים "יבשים" שנוקפים גורמים לתחושת אשם גוברת. באחד ממפגשי סדנת הכתיבה שלי נשאלתי מה מרגישים כשלא הולך, כשהנפש לא מתמסרת, כשכביכול אין סיפור לספר, מה קורה אז? ההשוואה הספונטנית שעלתה במוחי היתה לתלמיד הכי חרוץ בכיתה, זה שהמורה אוהבת במיוחד, והוא כל מה שמורה מבקשת לעצמה. קרה ואותו אחד לא הכין שיעורי בית. מצפונו מייסר אותו, והוא מוצף אימה. בברכיים רועדות הוא צועד לכוון הכיתה, ונשימתו כבדה, אין ערך לחייו. הוא עומד לאכזב…

פעם, בתחילת הדרך, אמרתי לאמי שאם לא אכתוב לא אחיה. אינני בטוחה היום, אחרי שלושים שנות כתיבה שאני עומדת מאחורי האמירה הזאת, אבל חיי הכתיבה לימדו אותי שכדי להרגיש נינוחה ומסופקת, מוטב שאעבוד יום יום. זה די פשוט: אין הכרח בטוטאליות המאפיינת יוצרים שכל חייהם נתונים לאמנותם. אבל היענות ליצירתיות שמבקשת לה מוצא מתוכנו, שמהפכת את המעיים בתחושה חריפה של דחיפות, שמאיצה את הלב או סתם מעוררת בנו תשוקה נסתרת לכתוב איזה סיפור- היענות תוביל לגן סודי שאולי הוא נושק לעדן.

Share Button

7 תגובות בנושא “פוסט פתיחה”

  1. תודה אילנה על ההזדמנות לקרוא ולהגיב על יצירה – נגזרותיה והשלכותיה בחיינו.
    אני מדמה את העיסוק בה לא פעם ל"מלאכת קודש".
    עבורי ביקור במוזיאון הוא אולי כמו שאני מדמה מהו ביקור בבית כנסת עבור האדם המאמין- חוויה מרוממת נפש ומעוררת השראה – (אני אוהבת לכן מקומות אומנות שנקראים "משכן אומנויות" ….) וכך אני מתייחסת גם למלאכת היצירה – כחוויה טוטאלית- רגשית, אינטלקטואלית, פיזית – כך אני מבינה "שכינה"….
    לכן כאשר המוזה כדברייך מסתירה פניה- זה יכול להכאיב ממש אולי ככאבי פאנטום… כמו איבר שהוא חלק מהגוף אך גם לא שם ממש….

    מאחלת שהבלוג יהיה מקום חי ויצירתי עבורך ועבור אוהבי יצירה- בהצלחה!

  2. אילנה יקרה,
    בהצלחה בבלוג החדש.
    המשיכי בכתיבתך היפה והמעוררת למחשבה.
    אוהבת
    יהודית

  3. אילנה יקרה, מברכת אותך מאוד מאוד על הבלוג החדש, מרגישה קרבה רבה לחלק גדול מהמחשבות והתחושות שאת מעלה בו ומכירה באומץ הנחוץ כדי לאפשר להן להיות למלים באוויר… חשופות לאור ולתגובת הקוראים. מאחלת שיהיה עבורך מרחב ממומש ומשמח של שיח אמיתי, פורה ומפרה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *