צוקל

 

18186809-heart-and-tools-concept-renovation-of-heart-isolated-on-whiteהוא מיקד מבט שעורר בגופה אי שקט, ואמר, תסתדרי לבד. אם לא היה החיוך הנסתר הזה בזוית הפה שלו שהעיד על מבוכה, היה ליבה מפסיק בבת אחת לפעום. אני לא יודעת איך, אמרה. אתה אחראי לשיפוץ הזה קיבינימט. האסלה הזאת לא מפסיקה להוריד מים, אסלה חדשה לגמרי, של גיבריט! נחרת בוז מהולה ביאוש נמלטה מגרונה. ואתה זרקת את האחריות עם הקופסה, המשיכה בבהילות גוברת, לחייה לוהטות לפתע וקולה רם מדי. עכשיו יגידו בחברה שקניתי איפה שהוא  ברמאללה, ואין אחריות. אלפיים שקל הלכו לי על אסלה תלויה מחורב…תרגעי, תשמעי את עצמך, הוא קטע אותה, עיניו העגולות מחייכות. כולה סלה.

הוא מבין, נרעדה, מהרגע הראשון הוא מבין שאני לבד בתוך הסיפור הזה. מי פה מעסיק את מי? ניגבה בכוח בכף יד יבשה את לחיה הבוערת. מתי אני אלמד לא להתערבב ככה? לגדל קצת אסרטיביות? לא להתעלף מכל…תביאי חיבוק, רוצה? צחק והוסיף, זה ירגיע אותך.  אני בסדר, ענתה, נשימתה קטועה וקולנית, ניסתה להסוות אותה עם שיעול קל שהעלה מעט ליחה. חיבוק כל כך התאים לה עכשיו, אבל איזה מן דבר זה להתחבק עם קבלן השיפוץ?

כשהתחיל להרוס את הקירות שלה היה בא כל יום, מניף בהנאה גלויה את פטיש האוויר כאילו ידע שהוא מסייע לה לנפץ את המיאוס שנצבר בין הקירות שלה במשך שנים. בעודה מביטה בו מפרק בעליצות קדחתנית את ביתה, התחשק לה לבקש ממנו שימשיך הלאה ויעבור אל הארגזים הארוזים, ישמיד את תכולתם, ואחר כך גם את מה שעדיין עומד על תילו, יהרוס הכל, ולא יותיר שום דבר שלם.

נו? עורר אותה ממחשבותיה, סיכמנו על חיבוק מרגיע? הוא לא חיכה לתשובה, שב ופנה אל מנגנון האסלה, סובב עוד מעט את פין הפלסטיק שהזדקר מתוכה ואמר, את רואה? זה עובד. אחר כך שב ופנה אליה, אישוניו מתרחבים, זהרורי אור בצבע ענבר נורים מתוכם. מוזר, אמר, תמיד אני מצליח להרגיע, רק אותך לא.

אחרי שהלך היא הכינה לעצמה כוס תה, עטפה אותה בכפות ידיה כאילו היא מחבקת את מותניו הצרות, ודימתה לעצמה איך הוא מגיע הביתה, ומיד ניגש לתקן: תוקע מסמרים איפה שצריך, מסובב ברגים מזדקרים, משמן פינות חלודות, משיב לחיים קירות דהויים, מרגיע את כל הקלקולים, ולבסוף זורק מבט מחויך וזוהר אל אשתו, ומחבק אותה.

לקח לה כמה ימים אחרי שהשיפוץ הסתיים להבין שהתמכרה אליו. לא בדיוק אליו, אלא למיומנויות המופלאות שלו. לקראת הסוף אף התמסרה פעם אחת לחיבוק שהציע לה שוב ושוב, והוא נטל אותה בזרועותיו, נכון יותר התנפל עליה, מאמץ אותה בעצמה אל חזהו, מדביק לצווארה החשוף שפתיים לחות, יונק לרגע, אחר כך משמיע פצפוץ עולץ, רווי תשוקה, ומרפה.

כל אותו ערב ישבה וחשבה מה עוד אפשר לעשות בבית הזה, עכשיו שהשיפוץ הסתיים והיא אמורה לשוב לחייה. אין עוד מה לעשות, הקירות צבועים בגוני חרדל חמים, התמונות שוב תלויות עליהם, והמטבח החדש שלה בוהק בלבן. אפילו האסלה הסוררת מורידה מים כמו שצריך ומשתתקת כמו על פי פקודה. אין עוד מה לעשות בבית המושלם שלה. היא צריכה לחשוב על משהו.

וכך מדי בוקר החליקה בידה על הקירות, תרה אחר גבשושיות טיח. צעדה יחפה על פני אריחי חדר האמבט בתקווה לאתר סדקים. בעטה קלות ברגלה בצוקל המוצמד לתחתית ארונות המטבח, והורידה שוב ושוב את המים באסלה, עוקבת בתשומת לב אחר הזרימה מהמכל הסמוי. ובלילה התקשתה להירדם. שכבה והקשיבה לשנת הישרים הקולנית של בעלה, שאיימה על שלומם של קירות הגבס החדשים. לפעמים דימתה אותם מתמוטטים אחד אחד, קורסים תחתם באלגנטיות, בשקט, ללא שמץ מחאה, כמו בתנועת מחול ענוגה, ואת עצמה מבוססת בין השברים, פטיש האוויר הענק בידה, והיא מניפה אותו על גדם קיר חיוור לסיים את העבודה.

Share Button

3 תגובות בנושא “צוקל”

  1. אילנה, הצלחת להוליך אותי עם הדמות הכל כך נשית שיצרת אל מסע החיפוש שלה-שלי. אל הגעגוע. למי? למה? עכשיו בתקופת רענון הבית, אולי כדאי שכולנו נעשה "שיפוץ נפש".

  2. כל אחד והצוקל שלו. בדק בית שמעורר תשוקות עלומות, דברים שבורים שמבקשים תיקון, כפי שכבר נאמר ע"י שז"ל (שיפוצניקינו זכרונם לברכה):
    "אין שלם מלב שבור". דודו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *