קריאה של קיץ

הקיץ עוד כאן. המוח מתייבש. זו לא העונה הנכונה לכלום,  גם היצירה מקרטעת, מחפשת מקום מוצל להיזרק בו, להמתין  שיצטנן מעט האויר. זה הזמן בשנה שמבקשים ממנו לחלוף מהר, או לפחות שייפול לידינו משהו טוב לקרוא, משהו שיסחוף ויפעל כנגד הפיכתו של המוח לשלולית עכורה שאוטוטו  מתאיידת. ובכל זאת אני, כמו ברי מזל אחרים נתקלתי בסטונר וצללתי לתוכו, מתפללת שתימשך הקריאה לפחות עד הסתיו. רבות כבר נכתב עליו, נדמה הכל, בעיקר על הקסם. קסם הכתיבה, אטית ועם זאת לא משתרכת. לעתים מתעכבת על מה שמענג, ואחר כך לפתע מתקדמת במהירות, מדלגת בקלילות מפתיעה אל העיקר, אל ההתרחשות הבאה. זו היכולת הזאת, המדייקת, לרקום עלילה. ככלל, בבסיסה של יצירה יושב הסיפור. צריך כידוע לדעת לספר סיפור. ואיזה סיפור פשוט הוא סיפורו של סטונר. לכאורה ביוגרפיה מינורית ותו לא. ואולם, מעבר לפשוט ישנה כמובן המורכבות. זו שאתה חש אותה ולא תמיד יכול למלל. זו שאתה שואל את עצמך, מה היא למעשה? מה שובה כל כך בסיפור הזה? מה מרתק למרות הפשטות- ואולי בזכותה? שהרי לא כולנו מודעים לתככים, לאכזריות, לפוליטיקה שצובעת את המסדרונות האפלוליים של האקדמיה בגוונים קרובים לדם. אין ספק שדמותו של סטונר שובת לב. שמשהו בהתנהלות שלו גורם לנו להאמין שגם סיפור חיינו יכול היה להתגלגל ככה. לאו דווקא הארועים שמתרחשים בחיי האקדמיה שמנהל סטונר, אלא יותר בהתייחסותו לקורות אותו.

ג'ון ויליאמס אוהב את הדמויות שהוא כותב עליהן. את סטונר הוא אוהב מאד. וגם אנחנו אוהבים אותו. למרות לקויותיו, למרות חולשותיו, למרות הפסיביות שלו. לעתים נדמה לנו שהיינו בוחרים אחרת, למשל כשהוא מוותר על אהובתו, ומניח לה ללכת, ובכך מוותר סופית גם על אושרו. אפשר כמובן לפתוח דיון על מה מנחה את בחירתו של סטונר, על כמה השתנו מאז הזמנים, ומה מתאפשר היום שאז היה נחשב לאקט שובר מוסכמות ובלתי נסלח. אפשר היה, ובכל זאת, בקריאה רומנטית של קיץ, מצר ליבנו על האובדן של סטונר.

דומה שמה שבעיקר עומד כאן על הפרק היא האנושיות. ואני סבורה שמעל לכל- לאנושיות של סטונר (כמו גם לזו של שאר הדמויות) אנחנו מתחברים. נשאלת השאלה, האם אמורה כל דמות שאנחנו יוצרים להיות אנושית? ומה בדבר רומן (דמיוני כמובן)  שעלילתו נסבה סביב אשה שתפריט ארוחת הבוקר שלה כולל לבבות של ילדים? ומה אם חשקה הנפש ברקיחת עלילה מעין זו? ובכן, גם במקרה כזה ראוי שדמותה של האשה לא תתמצה במפלצתיות גרידא. גם אז כדאי שנזכור את היום והלילה באישיותו של ד"ר ג'קיל (ומיסטר הייד). ראוי בכל מקרה, שכל דמות שניצור, מפלצתית ככל שתהיה, תכיל גם מימד אנושי שיאפשר איזו התלבטות לגביה, פנטזיה קטנטונת ככל שתהיה לגבי סיכוי לשינוי, משהו שיאפשר לקורא להזדהות עם הדמות, או לפחות לנסות להבין אותה, מאיפה באה, ואיך ומדוע הפכה למפלצת שהיא. רצוי שנשרטט לה גם חלקים אנושיים, ואפילו הדמות שלנו היא מפלצת של לילה.

    כרזה לסרטו של רובן מאמוליאן מ-1931

בתוך כל יצירה מתבקשות אינספור בחירות שיוצרות איזון עדין בין המרכיבים השונים. גם טוב ורע מבקשים להם תמיד את מקומם. הסיפור של סטונר מקל על הקורא,  נוגע בלב, ועל פי רוב מחליק כמו ליטוף. ובכל זאת ניכר הרוע בתוך ים האנושיות.

אבל אפשר גם להיפך: ניתן לשרטט  מעט אנושיות בתוך ים של רוע. (מחכים לברברים היצירה המטלטלת של קוטזי יכולה לשמש דוגמה לתמהיל מהזן הזה). שהרי אין זה בלי זו.  ובמחשבה נוספת, גם הבחירה של סטונר לא לגמרי ברורה. כמה טוב הוא מתבל בכמה רע או להיפך…אולי דווקא רבות מהיצירות הטובות יותר משקפות עמדה לא ברורה. מכל מקום, ובמיוחד בקריאה של קיץ- ראוי שנטבל ביותר מקורטוב של טוב, כדי שגם הרע ייגע, כדי שייכמרו רחמינו על הדמויות, אפילו יהיה זה ד"ר גקיל (ומיסטר הייד) שיוליך אותנו בסמטאות אפלוליות שהקור הנושב דרכן יזכיר לנו חורף. שישוב כבר החורף.

Share Button

2 תגובות בנושא “קריאה של קיץ”

  1. השניות והמורכבות של הטוב והרע באישיות, על כל נפתוליהם, הם שיוצרים את הסיפור של האישיות, ושל היחסים. הקצנה, פיצול והשלכה הן צורות של רומנטיזציה, של השטחה שמרדדים את המבט הפסיכולוגי והספרותי לסטראוטיפים משעממים, צפויים ומלאכותיים. אני בעד קריאה של סתיו שיש בה קור-טוב של חום, וחמימות מלטפת של שמש חורפית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *