"ראש ציפור" סיפור מאת אילנה וייזר-סנש

loneliness3דפנה אמרה לאח שלה שאם היא מרגישה ככה בעוד שלושה שבועות היא תתאבד. הוא לא שאל אותה למה דווקא שלושה שבועות. הוא שאל, "איך את חושבת לשים קץ לחייך?" והיא ענתה, "אל תתנשא עלי חמור אחד, תשתמש בשפה של בני אדם." הלכה וישבה ליד השולחן בפינת האוכל של ההורים שלהם, ישבה אצל השולחן והערתה בלגימה ארוכה אחת את בקבוק הבירה שהוציאה מהמקרר. סיימה הכל והרגישה שהראש שלה מסוחרר, החדר הריק הסתובב סביבה, לאט, בעדינות, זה היה די נעים. אחיה פתח את ארון חדר השינה וקרא אליה משם, "אין כאן כמעט כלום, נחסל את הדירה הזאת ביום אחד." הוא צעד וחלף לידה, דוחף לעברה לרגע חום גוף מלווה בריחו המוכר, סבון נקה 7 ורמז של זיעה, הוציא גם הוא בקבוק בירה מהמקרר, לגם ממנו מעט והתיישב לידה. "אולי לא כדאי לך להתאבד עכשיו, אחותי. דווקא כשתיכף יהיה לנו מלא כסף." "מלא," גיחכה בבוז. "לא היה להם כלום, אפילו צוואה לא השאירו, כי בשביל מה?…" לקחה את הבקבוק שלו, והחלה לשתות. הוא חטף לה אותו, רוטן, "תביאי, ראש ציפור," והניח אותו מולו, ממשיך להחזיק בו בכוח, פרקי האצבעות שלו מלבינים, הדם אוזל מהן.  "בבוקר נלך לבדוק בבנק," אמר, "ואם אין שם כלום את יכולה להתאבד. ככה תשאר לי הדירה הזאת…" היא קטעה אותו, צרידות אוחזת בגרונה, ולחשה במאמץ, "…כמה כבר יכולה לעלות דירה בצפת?"  והוא אמר, "כל גרוש מעל חצי מליון שקל לכל אחד, את נשארת. קבענו?" הוא הסתכל בה בפעם הראשונה מאז שנודע להם שההורים שלהם נהרגו בתאונה מחרידה בסיבוב הירידה מצפת. הם יצאו להם מהיער וצעדו לצד הכביש בצהרי יום שבת, עולים בחזרה הביתה, ומכונית פז'ו כחולה וחדשה עלתה עליהם. המוני אנשים באו לשבעה. מאות הצטופפו מדי יום בסלון הקטן ובחדר השינה שמישהו העלים ממנו את המיטה והכניס במקומה כסאות פלסטיק. שם ישבו הגברים והתפללו, ובסלון הנשים, שהתלחשו והתפללו לסירוגין. בשני החדרים הדחוסים הסתובבו ללא הרף מגשים עמוסי בצקים חיוורים ושמנוניים, ביצים שריחן מעורר בחילה, ומעט ירקות. דפנה ואחיה התעקשו לשבת יחד בפינת האוכל, מתעלמים מהמבטים העויינים שנזרקו כלפיהם, אוחזים זה בשרפרפו של זה, ובוהים ניכחם בשתיקה. מדי פעם ניגש אליהם מישהו: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ולא תוסיפו לדאבה עוד," ומיד הזדקף והתרחק כמו חושש שתדבק בו החילוניות של השניים. כל השבעה לא זזו דפנה ואחיה מהשרפרפים הנמוכים שהובאו במיוחד עבורם. כמעט לא החליפו ביניהם דברים, ולא הביטו זה בזה. דברים שנאמרו במהלך השבוע על הוריהם "צדיק וקדושה, ומי יבוא מעתה ללמדנו, ומה נעשה מכאן ואילך בלי נשמתם המיוחדת לגמרי, ועל מי עזבתם אותנו" נשמעו להם ריקים.

הבית ריק עכשיו, עשרות הכסאות נלקחו ממנו, שאריות האוכל הוכנסו לתוך ארגזי קרטון ונלקחו גם הם. דפנה ואחיה שתו את הבירה שקנו בצהריים בדרכם חזרה מבית הקברות, ודפנה  אמרה שהיא רוצה למות. ישבו ושתקו זמן ממושך, דפנה רצתה עוד מהבירה, ובסופו של דבר הוא ויתר והגיש לה בחיוך את הבקבוק. הוא אמר, "שיערב לך, אחותי, שתי לרוויה." והיא ענתה, "אבא אמר שאתה גאון."  "פלא," אמר אחיה. "הוא קרא לי פלא." "ואחר כך זה הפך ל'פרא'." הם צחקו. דפנה השתתקה ראשונה, הוא המשיך לצחוק מעט לבדו, ואז שם לב ונגע בכף ידה שהיתה מונחת פרושת אצבעות על שולחן הפורמייקה הישן, ואמר, "הוסר המכשול, דפנה. עכשיו הכל יכול להתחיל. אולי אפילו יימצא שידוך הולם לראש ציפור." והיא אמרה, "טוב, אולי לא שלושה שבועות, אולי חודש." סיימה את הבירה והוסיפה, "אל תגיד הוסר המכשול, תגיד…" ולא ידעה איך לבקש ממנו שידבר אליה במילים פשוטות יותר.

 

Share Button

15 תגובות בנושא “"ראש ציפור" סיפור מאת אילנה וייזר-סנש”

  1. כל כך ישראלי, ועם זאת, אני מניחה, מאפיין לעולם המערבי בו אנו חיים, עם המשפחות המצומצמות והתלושות.
    תאור מדוייק של עצב ובדידות, אל מול אחוות אחים וסיכוי מפתיע.
    ותהייה- לאחר מות ההורים, האמנם יש תקווה להשיל את סטיגמות ומכשולים שהולבשו עלינו עוד בילדותנו בדרך אל הגיהנום, או שמא העדרם הוא פיזי בלבד, והם ממשיכים להיות נוכחים, אולי אפילו בייתר שאת.
    מאחלת לפרא לגלות שוב את הפלא שבו, ולציפור שתצליח להרים ראש.

    1. צומת כבדה מאוד להחלטה , ועוד צומת,ועוד צומת. מקסים. נזכרתי באליס והחתול.
      אליס:" התואיל להגיד לי בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?"
      "זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע" אמר החתול.
      "לא אכפת לי כל כך לאן-" אמרה אליס.
      " אם כך,לא משנה באיזו דרך תלכי" אמר החתול.
      " בתנאי שאגיע לאן שהוא" הוסיפה והסבירה אליס.
      "בטוח שתגיעי" אמר החתול, "אם רק תתמידי בהליכה".

      1. תודה בלפור. אכן, הסיפור הוא ככל הנראה על מי שהחליט ללכת ומשלם על כך מחיר. אבל להישאר גם כן מוסיף צער. כדאי, אם כך, לא פעם ללכת.

  2. אהבתי מאוד. יפה ממש. עברה בי תחושה מוזרה ומופלאה כאילו אני צופה בסרט ומכירה את הדמויות. תודה על החוויה.

  3. יתמות עצובה ומשחררת. גם לאחר מותם, עוד מצפים לקבל מאבא אמא, ואולי הידיעה שהדברים כבר לא תלויים בהם, גם משחררת

  4. חברתי הכה מוכשרת, נורא יפה! היה לי חבל שהפסיק. רציתי להמשיך איתם הלאה. את הולכת ומשביחה והולכת

  5. אילנה יקרה, כמה טוב אפשר לחוש את היחסים הטעונים בתוך המשפחה ואת הנואשות של דפנה ליחס מצד אחיה. מה שייתן טעם לחייה. הסיום של סיפורך- "ולא ידעה איך לבקש ממנו שידבר אליה במילים פשוטות יותר", (בדגש על לבקש שידבר אליה) מזכיר לי את סרטו של אלמודובר-"דבר אליה". גם שם יחס, אכפתיות ואהבה נתנו חיים. את מבטאת בסיפורך את מה שכולנו מחפשים.
    תודה אילנה על סיפור כל כך נוגע ללב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *