שבועת הרופא

בובה על כיסא

באחד הבקרים השבוע הגשתי את זרועי לאחות המעבדה בקופת חולים, והיא חוררה אותה בעדינות ושאבה ממנה מבחנות אחדות, מספרת לי תוך כדי דבר מה ששבה את לבי, עד שהוסחה דעתי לחלוטין מהעניין שהיינו שתינו נתונות בו. לפני מספר שנים, בניו יורק,  משך ציור אחד את תשומת ליבה. הציור היה דימוי כלשהו של שבועת הרופא (זו המיוחסת להיפוקרטס, אבי הרפואה). לשאלתה כמה עולה היצירה, ענה  האומן, 60 דולר. לא שהציור נחשב יקר מדי בעיניה, אלא שבמוחה חלף הרהור מבעית, 'ומה אם אכן אתן אותו לבני, סטודנט לרפואה, והוא, בסופו של דבר, לא יימצא עצמו רופא?' היא ויתרה על הרכישה, ובחרה לבנה מתנה אחרת. היום, סיפרה לי בעודה שולפת מזרועי את המחט ומצמידה לה פיסת צמר גפן ספוגה בנוזל חיטוי, כשהוא מסיים את לימודי ההתמחות שלו ברפואה, אני נזכרת בצער באותה יצירה שחששתי לרכוש.

אותה התלבטות אימהית, אנושית, שאתגרה את אזורי הנוחות של אחות המעבדה, אשת מקצוע מופלאה ואדם נחמד במיוחד, לא מניחה לה מאז. האם לא בטחה בבנה שאכן יסיים את לימודיו? אולי עלולה היתה אותה רכישה לעורר פחדים מיותרים בלבבות? ותקווה קטנטונת התגנבה ללבי כשקמתי ללכת מכיסא הכאב המדומיין, עליו הנחתי בחשש דקות קודם את גופי: שהרופא, שהוא בנה לכל דבר, מאתגר אף הוא את אזורי הנוחות שלו, ונאות לקיים בינו לבינו דיון כן ונוקב, ומסרב להזין בכפייה את מי ששביתת רעב היא דרכו הנוראית והיחידה למחות כנגד עוולה ברורה.

Share Button

2 תגובות בנושא “שבועת הרופא”

  1. איזה סיפור יפה, שנולד מתוך סיטואציה שבקלות יכולה הייתה להפוך לסתמית ,
    מאתגר למחשבה ובעיקר מפגיש אותנו עם אותן שאלות שעלינו לשוב ולשאול את עצמנו כל פעם מחדש, אלו בני אדם אנו רוצים להיות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *