שביר

 

ב-13 בדצמבר תיפתח בקיבוץ גלויות 45 בתל אביב התערוכה "נושמים בטון". ישתתפו בה אמנים שהסטודיות שלהם ממוקמים בבניין עצמו, ואמנים אחרים מרחבי העיר. התערוכה מבקשת לדון בקשר שבין האמן לעיר. האמנית גילה בן ישראל ואנוכי מקימות  שם מיצב שקראנו לו "זה זה"  ויכלול טקסטים הנוגעים למיקומו של האמן בעולמו האישי ובסביבתו הפיזית והנפשית. הרעיון לתערוכה נולד לפני כשנה בעיבורה של המהפכה החברתית, והתגלגל והפך איכשהו קשור לשוליה של המלחמה שהיתה.  דנתי כבר במחשבות שיש לי על הקיום העירוני מול הכפרי- בקונטקסט של יצירה, וגם בשתיקה שאירוע כזה או אחר  עלול להוליד.  והנה התערוכה, והנה גם המלחמה.

באחד הבקרים של השבוע שעבר, בעודי בוהה בלהג האינסופי על טילים, מתקפה, סכנה קיומית, ממ"ד , חובה להישמע להוראות… ועל אוייבינו נטולי היכולת האנושית להידבר… חשבתי לפתע (הסליחה עם ממוקדי המחשבה ברי המזל. אצלי נודדות  המחשבות כאילו היו  שיח מדברי עקור) מה מרתיע אותי בנדידה העירה. האם זו הקרבה אל הדרום, משם באה הרעה? או שזה משהו אחר שבא עם המלחמה (ומלחמות עוד יהיו פה מן הסתם) ומשתק את היכולת ליצור?  האם זה חוסר ההבנה הבסיסי של האמירה "הקם להורגך השכם להורגו"?  האם זה מה שהפך  באחת סמטה עם סוד, מזמינה ומפתה לחשופה מדי , ואת האנונימיות המבורכת של הצפיפות העירונית למאיימת ? האם נפרם דבר מה  והתבלבל, והפך פתאום יותר פגיע? ואולי המלחמה היא תרוץ עלוב? אולי סתם לא אוכל עוד לעולם לכתוב ולו מילה אחת?

 

 

 

 

גילה בן ישראל- פנטזיה על עיר

במשך כל שנות ילדותי הופגזה עיירת הולדתי הצפונית.  פעם נשלח אבי לבית המרקחת ונאלץ לתמרן את מכוניתו בין אינספור פגזי קטיושה שנחתו על הכביש.  הוא שב והתרופה בידיו, ומסע העוועים ההרואי שלו הפך לבדיחה שרצה במשך שנים במשפחתנו.  טיפשי, אני מודה, אולם לא זכור לי פחד כלשהו מפני מה שעלול היה לקרות לנו במהלך כל השנים האלה. ואולי היה זה בשל העובדה שאמי, המנוסה במלחמות, היתה יושבת על המרפסת הצפונית של דירתנו ועוקבת אחר מסלולם של הפגזים, ששריקתם הצורמת סימנה נדמה לי את ההבטחה שלא יפגעו בביתנו אלא רק בקרבתו.  הנגיעה בסכנה סיפקה לה ככל הנראה ריגוש ואולי גם אישוש לסיפור ההישרדות שלה. לא פעם טענה באוזני : "בגיהינום כבר הייתי, מותק. שמה מת גם הפחד."

ואולי מה שמפחיד כיום יותר מכל הוא חסרונה של אמי, שבמחיצתה -טענו מכריה – כדאי לעבור כל מלחמה? אולי חסרונה תובע דיון מחודש עם הפחד?  שהרי זו לא צפיפותה של עיר, או שבריריותו של הבטון החשוף, או החלונות הפעורים כעיניים מבועתות שעוקבות אחר המות שבא ונוחת משמיים, ואף לא מן הסתם השקט של הכפר- שמעודד או משתק יצירה. אלא אמי -שחוסר היכולת שלה לפחוד נטע בתוכי פחד נורא, שהיה לנוף שאיננו העיר או הכפר, אלא מותה האפשרי של היצירה ?

 

 

 

Share Button

3 תגובות בנושא “שביר”

  1. אילנה, יחסית לפוסטים אחרים חשתי את הכתיבה שלך הפעם כמו רסיסים, שבורה, אולי בגלל הנושא.. אולי בגלל המלחמה שברקע שפרצה לתוך התכנים וערבבה בהם יותר מתמיד… ואולי בגלל אמא שכבר לא יושבת על המרפסת ומגוננת מפני הקטיושות שעפות מהצפון, ומשדרת שהכל יהיה בסדר כי הנורא מכל כבר קרה…
    כבר אף אחד לא יכול להבטיח את זה. אז מי יודע היכן בטוח – בעיר? בכפר? מה שבטוח זה שאמא והבטחון שהקרינה אינם.

    1. כשאין עוד הורה יש משהו שמהדהד חזית אני חושבת, אולי כי היתמות השלמה מעמידה אותך נטול קו הגנה. אולי זה גם מה שמפרק-בין השאר. אני מרגישה שבמיצב של גילה ושלי בחנו את השבירות על אופניה, איך היא משפיעה על יצירתיות, איך על החיים בכלל. מעניין שבאחד האיורים המדהימים שלה דמות של אביה שנפטר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *