שוקולד

אחרי המלחמה

 

אמא שלי סיפרה לי שפעם אחרי המלחמה היא נסעה ברכבת משם לשם, איפשהוא בגרמניה, ומולה בקרון ישבו אם ובנה, גרמנים.  כשהנסיעה התארכה והנופים שחלפו בחלון הפכו עיסה מרירה של זיכרונות תועים, שלפה אמי מכיס מעילה חפיסת שוקולד שקבלה אחרי השחרור מחייל אמריקאי.  היא קילפה את הנייר שדבק בשוקולד, קרבה אותו לשפתיה והחלה ללקק בתאווה, באיטיות את המעדן. האם והילד בהו בה בעודה נוגסת,  ממלאת פיה בעיסה המתוקה, מלקקת את אצבעותיה, חותכת בשיניה עוד מהממתק, ומחייכת בפה מלא, נחיריה רוטטים מתענוג. על פניה של האם פשטה הבעת חימה מהולה בייאוש. היא  אחזה בזרועו הדקיקה של הילד וקרבה אותו אליה, מנסה לטמון את ראשו הקרח ששתי מורסות מגלידות על פדחתו בחזה הריק, הגרום. אבל הילד התנער מאחיזתה, עיניו השקועות, נטולות הגוון, עוקבות בשקיקה אחרי תנועותיה. ואמי האטה עוד את הליקוק והלעיסה, מתענגת על מבטו הרעב, מבחינה מזווית עינה בריר שהחל לזלוג משפתיו על מעילו. אמי סיימה את חפיסת השוקולד, ניגבה את פיה בשרוולה, השעינה את ראשה על החלון ועצמה את עיניה. הרכבת המשיכה בנסיעתה הלילית, נדנוד מונוטוני מפיל שינה על הנוסעים. גם עיניה של אמי היו עצומות, אבל כאב טורדני הלך והתפשט בבטנה, פועם ונרגע חליפות, פורע את שנתה. כשסיימה אמי את הסיפור, ישבנו שותקות עוד זמן מה, ואז אמרה לפתע, זה היה אחרי המלחמה, וזה היה הדבר הכי אכזרי שעשיתי בחיים.

Share Button

5 תגובות בנושא “שוקולד”

  1. מרתק, מחכים, אם זה הדבר האכזרי שעשתה בחייה אז היא שייכת לצדיקים של ממש.
    בשים לב לסמיכות הזמנים של המקרה למלחמה ולהשמדת היהודים שם זו באמת התנהגות ראויה וכאב הבטן שאחרי ממחיש את רוח האישה.

  2. הגדולה של אותה נערה היה לדעת את מה שעשתה, היא נשאה איתה את זכר אותה נסיעה "מתוקה" כל חייה כמשא המעיד כיצד הזוועות שעברה עוררו בה יצר נקם. ה"בנאליות של הרוע" מתקיימת בכל אחד מאיתנו בנסיבות מסויימות – הגדולה מתבטאת באומץ להכיר בכך… ולהעביר את הספור הלאה לדורות הבאים, לא רק את החלק הקורבני… אלו נושאים שעולים מעט מדי בזיכרונות הניצולים, ובספורי השואה – כעוד השלכה נוראה של מה היא עוללה לבני אדם.
    תודה שאת לא משכיחה אותו, אילנה, ובאומץ שירשת ממנה – מעבירה הלאה….

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *