שוק ססגוני של סבל וכאב

כל חיינו המשותפים היתה אמא שלי חולה. את ימי ילדותי בליתי על כסאות פלסטיק בחדרי המתנה של בתי חולים או במסדרונות ארוכים, מוצפים אור ניאון עגמומי. פעם נאלצה אמי לעבור ניתוח גרון מסובך, ופעם אחרת לקתה בהתקף לב שריתק אותה למיטת בית החולים למשך ימים ארוכים, ופעמים רבות ביקרה בבתי חולים לבדיקות, התייעצויות ואזעקות שווא כאלה ואחרות. תמיד היה משהו שבגללו נסענו לבית החולים, ונשארנו שם. כבת יחידה לא היה לי עם מי לשוחח במשך שעות ממושכות של ציפייה. אבי היה טרוד ומודאג, ועל פי רוב התלווה אל אמי לחדרי הטיפולים, או שנעדר לצורך סידורים. לפעמים הלך לעבודה והותיר אותי לארח לה לחברה. משום מה (וייתכן שזכרוני נוטה להפרזה) נדמה לי שאת מיטב שנותי ביליתי בהמתנה.

כילדה שקראה כל מה שהניחה עליו את עיניה, תמוהה בעיני העובדה שלא לקחתי עמי בתרמילי ספר קריאה. משום מה, מעולם לא עלה בדעתי שאפשר לקרוא ספר בבית חולים. אולי בתוכי האמנתי שרגע של הסחת דעת תקרב את קיצה של אמי. כביכול היה גורלה נתון בידי.

הזמן חלף עלי בבהייה. חשבתי שציפייה דרוכה וממוקדת מצופה ממני, ורק בקושי הסתרתי מהורי את העובדה שאני למעשה שוגה בהזיות, ומחשבותי מתפזרות לרוח, אין כל דרך לאסוף אותן. על כל פנים, דמיוני לא בילה בחברתה של אמי. עשיתי ככל יכולתי להימנע ממראות מפחידים, נדמה לי שהשקעתי מאמץ אדיר בהימנעות, מה שאילץ את דמיוני להנחות אותי למחוזות רחוקים. אולם אחרי ככלות הכל, היה בית החולים שוק מציאות ססגוני של סבל וכאב, ואי אפשר היה שלא להבחין ולספוג את המראות המבעיתים.

ידידי הסופר חיים באר חוזר ומדגיש כמה אהובה עליו וכמה חשובה בעיניו העמידה בתור. בעוד שעל רוב האנשים היא שנואה, הוא מתעקש שאין מקום נפלא מעמידה זו לאיסוף סיפורים. לא איסוף בלבד, אלא גם מיון וחיבור בין עלילות של דמויות שונות שאינן בהכרח קשורות זו לזו, והמצאת עלילות על פי מראה עיניים והתמסרות לדמיון. בעוד עיני תופסות גבר ואשה עומדים זה אחרי זה בתור לאוטובוס, מציצים אחד בשני בגניבה, הציפייה מתמשכת, הוא נסוג מעט ומתקרב אליה, היא מתקדמת וקרבה אליו, הם נוגעים לא נוגעים, חיוך של מבוכה בעיניהם, הרף התנצלות, רתיעה ושוב התקרבות. וכשהם עולים לאוטובוס הם ממהרים לתפוס מקומות ישיבה סמוכים זה לזה. כך מתחיל לו סיפור של צער ואכזבה, שהרי הוא, שהיא עדיין לא מכירה, נשוי לחברתה הטובה מימי בית הספר התיכון.

ניתן היה להוליך את העלילה הזעירה  הזאת לאינספור כיוונים, לפרוש אותה על פני מאות עמודים, לשלח את זוג האוהבים הטרי אל מאות קודמות, או לברוא למענם עולמות חדשים שכלל אינם קיימים.

זה ככל הנראה מה שעשיתי כל ימי ילדותי, במשך אינספור שעות ציפייה. מיטה שמוסעת מחדר אפלולי ועליה דמות עטופה מכף רגל ועד ראש, קריאה בהולה במערכת הכריזה, או צווחה מצמררת של נערה אבלה עם היוודע לה על מות אהובה. הבעתה, עניין של יומיום, חילצה מתוכי סיפורים שהיו למעשה מאמץ נואל להימלט משם. מה שלא רציתי לראות וגם מה  שכן, המקומות האחרים בהם השתוקקתי להיות – היוו מקור בלתי נידלה לסיפורים הראשונים שהעליתי על הכתב כעבור שנים.

 

Share Button

5 תגובות בנושא “שוק ססגוני של סבל וכאב”

  1. הורים חולים,
    כמו מחט אינפוזיה שננעצת בזרוע הצעירה,
    במקום טוסיק מרוח ומדושן בתוך חיתול,
    וחיבוק מרגיע ועולם בטוח,
    טיף.. טיף..טיף.. מטפטפת האינפוזיה
    ומרמזת ומזמרת- החיים אוזלים, החיים פריכים
    וככה זה הלאה
    לתוך החיים.

  2. מעניין מה אנחנו בוחרים לזכור. אני בחרתי לזכור את בת דודתי שתמיד שמחה לראות אותי ולארח. ובכלל לא היתה חולה . היתה לה ילדה קטנה שהיתה קטנה מדי שאזכור אותה . אבל
    כן זכרתי שהיא קיימת אי שם. ולקח לי רק כ46 שנים לגדול ולהבין שבעצם בא לי להכיר את
    הילדה הקטנה ….

  3. המניפולציות שאנחנו עושים לזיכרון לפעמים כדי להיטיב עמנו ולפעמים כדי להתמסר לכאב. סובלימציות מכל מיני סוגים יש, ביניהן גם זו שמתאפשרת לצורך יצירה. בר מזל מי שיכול לגדל גם סוג כזה של עור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *