שיתוף פעולה

לפני מספר חודשים עלה לאקרנים הסרט "אמא של ולנטינה" . את התסריט כתבתי בשיתוף עם במאי הסרט אריק לובצקי .  העבודה נמשכה יותר משנה, במהלכה נפגשנו מספר פעמים בשבוע למשך כמה שעות ועיבדנו את הנובלה של סביון ליברכט (מתוך הספר "נשים מתוך קטלוג") לסרט קולנוע. באותו זמן עבדתי גם על מחזה – בהנחייתו של הבמאי סיני פתר. בימים אלה אני כותבת תסריט נוסף עם התסריטאי שרון ריבק. את המחזה "השתיקה"  (תיאטרון חיפה 2004-2006) כתבתי בשיתוף עם המחזאי/ במאי ניב כהן.

איך זה עובד? אני נשאלת לא פעם. כותבים לסירוגין- כל אחד משפט? או: כל אחד בביתו ואחר כך משווים גירסאות? מתנצחים על כל רפליקה עד שמגיעים להסכמה?  זורקים לאויר רעיונות עד שדבר מה מתהווה ומרגיש נכון? מובן מאליו שאף אחת מהאפשרויות הנ"ל לא ממצה את המתרחש תוך כדי כתיבה בשניים. הכל בכל מכל כל קורה שם: קולות רמים של מצוקה, חרון, יגון ומה לא- כמו גם רעמים של צחוק ושמחה המתגלגלים במורד סמטה עירונית, בוקעים מבעד לקירות עץ דקים של חדר במושב הררי מרוחק, וכמובן גם דיונים אינסופיים המתקיימים דרך ערוצי המדיה האלקטרונית.

אל שיתופי הפעולה הגעתי בדרך כלל באקראי. למעט התסריט הנכתב בימים אלה- הוצעו לי הפרוייקטים השונים, ואני נעתרתי.  העבודה על כל אחת מהיצירות התנהלה באופן שונה, והוכתבה בראש ובראשונה על ידינו, הכותבים, כשמהות הטקסט ושלל התנאים  משפיעים על חיי ואת חיי שותפי בעת הכתיבה. המחזה "השתיקה" סיפר את סיפורה של אשה מוכה. במשך חודשים ארוכים ערכנו ניב ואני עבודת הכנה, בעיקר תוך שיחה ושיטוט לילי ברחובות חיפה. למדנו להכיר זה את זה, את הדמויות שאנחנו בוראים, סיפרנו זה לזה על מפגשים עם נשים מוכות, ובתוך כך גם התוודענו למקומות המוכים (והמכים) שבתוכנו. לעתים היה צורך להתנסות באותה אלימות כדי להבין יותר. לא במובן הפיזי כמובן, אבל עם התגבשות העלילה, ובמקביל גם ההכרות בינינו – הכרות שהלכה והעמיקה ותפסה יותר שטח מחיינו -הפך התהליך למורכב ותובעני יותר. החיים האמיתיים איימו לא פעם לנפץ את הבועה שעמלנו ליצור לעצמנו כדי לאפשר את הכתיבה. דילמות שנגעו למשפחה, פיננסים, מקומות , זמני ומשך ההתכנסות …העצימו את השאלות שנגעו כביכול באופן טהור לכתיבה. חיי הכתיבה הפכו לעתים למשהו שיש להיאבק עליו. לא פעם חלפה בראשי המחשבה לוותר. ואולם, ככל שגדלה ההשקעה בפרויקט -כן הפך העניין לבלתי ניתן לפרוק. המחויבות בוטנה בשלל תובנות ורגשות, משולבים בשמחה, צער, חשש, ובעיקר בתחושה שאוטוטו ייוולד צאצא שאין זוהר ומבטיח ממנו. ובסופו של דבר כן היה: המחזה הופק ועלה על בימת תאטרון חיפה ,והציג במשך שלוש עונות. המחמאה שחיממה יותר מכל את לבנו הייתה זו של ארבע נשים מוכות שבעקבות צפייה במחזה שאלו,"איך שיחזרתם כל כך במדויק את תחושותינו, את הביוגרפיה הקשה שלנו?"

התסריט  ל"אמא של ולנטינה" מבוסס על הטקסט הנפלא של סביון ליברכט, ובכל זאת היה צורך לנהל במשך חודשים שיחה סביב פיענוחו. סייעו רגישותו המופלאה של שותפי הבמאי אריק לובצקי, והיכרותי  העמוקה, אפשר לומר הגנטית- עם חוויותיה של ניצולת שואה שזיכרונותיה מציפים ופורמים את המעטה הדק של שפיות עליה עמלה במשך שנים. גם כאן נקלענו לא פעם לקשיים שנבעו מההבדלים בהשקפת עולם, מהשוני שבין חשיבה נשית לחשיבה גברית, מאילוצים שהכתיבו החיים, המשפחה, מה לא.  התפאורה ששימשה רקע לכתיבת התסריט התגוונה: בתי קפה, בתינו שלנו, והתכתבות במייל- שהלך ותפס מקום של כבוד בכתיבה הדיאלוגית.

בתסריט הנכתב בימים אלה משתנה ומתגוון עוד הדיאלוג  בין שותפי לביני, והמייל ואפילו הסמס תופסים את מקום השיטוט, אם כי לא נפקד לגמרי גם כיתות רגליים באתרים נטושים בדרום העיר בשעות הזויות שבין לילה לעלות השחר.  במקרה זה, תמימות דעים וחשיבה דומה מאפיינים את תהליך הכתיבה, למרות שדילמות שנוגעות ללוח זמנים, הקושי להתפנות נפשית, לטוטאליות שתובעת הכתיבה- אלה מעיבים ומאיימים לא פעם  על התהליך כולו, ומי יודע לאן יתגלגלו פני הדברים.

מה דרוש אם כן לכתיבה בשניים? אורך רוח, מן הסתם, וכמיהה להתנסות חוזרת ונשנית בזוגיות מסוגים שונים.  סקרנות ואהבת הזולת. קשב רב , בד בבד עם עמידה על עקרונות ושמירה על סגנון אישי-  ואולי מעל לכל היכולת להיחשף כל פעם מחדש  לחולשות , כמו גם לעוצמות שלך ושל שותפך למסע, אלו גם אלו עלולות לאיים ולנסוך ביטחון לסירוגין ובאופן מבלבל. יותר מכל, אני מאמינה שלכתיבה משותפת דרושה מידה לא מבוטלת של גמישות. אם יש לכם, לכו על זה. אני ממליצה בחום על ההתנסות, ומבטיחה פסגות ותהומות, לא פעם גם טלטלה,  שההתמסרות לה- עשויה (בסיוע קורטוב מזל וכישרון כמובן)- להוליד יצירה חד פעמית ואולי אף רבת ערך.

 

Share Button

תגובה אחת בנושא “שיתוף פעולה”

  1. ראיתי את המחזה "השתיקה" שהינו מרשים והיו בטיפולי , כמה נשים כאלו שהצלחתי לחזקם אותם להתגרש ולהיות עצמאיות.אך גם היו לי גברים מוכים שלא היו סמרטוטים וטענו שעקב חינוכם , הם לא יכו נשים .אחד אמר לי שאם הוא יתן סטירה לאשתו עקב כחו היא תיפול , על הרצפה. ידידה שלי פסיכוטרפויטית מעולה קיבלה סטירת מצלצת מבעלה הפסיכוטרפויט ותבעה גירושין. היא סיפרה לי שהסטריה היתה מגיעה לה מכיון שהיא התחצפה בצורה בלתי רגילה ובבית המשפט אמה העידה לטובתו. בסיכומו של דבר הילדים עברו לחזקתווהיא אמרה לי שבית המשפט צדק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *