שמיטה

 

manequins5

 

הוא הושיט יד ונגע בכתפה. נגיעה מרפרפת, ושמט. כהרף עין נדמתה הנגיעה, והיא התאוותה שיותיר שם עוד את כף ידו , חמה ונעימה, אבל הוא שמט. והיא תהתה אם כתפה גרמית מדי או עורה מצומרר,  מנוקד כמכוסה פצעונים. ואולי הזכיר לו המגע דבר מה שלא רצה להיזכר בו, או שמא תקף אותו חשש שתבקש ממנו עוד. היא יודעת שהיתה מבקשת עוד. טוב ששמט, אם כך, שאם לא כן היתה נעצבת, חשה נעלבת על ששוב היא לבדה.

הושיטה רגל ופסעה וירדה מהמדרכה, חלשה מעט אך מורגלת, והחלה לחצות את הרחוב. באמצע החצייה הוא חלף על פניה, והיא השפילה מבטה ועקבה אחריו, צעדו מהיר כנמלט, אגרוף קפוץ, מתנודד קצבי ומר לצד ירכו, ונעלם.

כשהגיעה למדרכה ממול עלה אור בחלון ראווה, ומתוכו ניבטה אליה בובה ערומה, ענקית וקרחת, שחיוך כבוש נרמז בפני הפלסטיק שלה. היא נעצרה מולה, ובעודה בוהה בעיניים הפעורות, מעוטרות ריסים ענקיים,  בשפתיים הצבועות בצבע דבש, החלה הבובה מניעה את כף ידה הגרמית בספק נפנוף, פרקי אצבעותיה רוחפים נוקשים מעלה מטה כעדת ציפורים בשבי מסעה הביתה.

ניתקה משם בבהלה ומיהרה לדרכה, וכעבור מספר צעדים סבה על עקביה  וחזרה וניצבה מול חלון הראווה, צופה בשפתיים הנפשקות אליה בצחוק דמום, בפרקי הירך מתעוותים ומניעים קדימה את הגוו המשיי, נע וקרב אליה, עוד רגע תיגע כף היד בכתפה.  והיא מתיקה אפה מהזגוגית הקרירה, שאון הרחוב נסוג ונמלט, ואגרוף מר וקפוץ מתנופף באוויר, נרתע וקופא לשבר שנייה, ונהדף קדימה בזעם.

 

 

 

Share Button

תגובה אחת בנושא “שמיטה”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *