שש מאות שבעים ושמונה, או "נכבה"

חשבתי לדבר על נטישה בהולה, גירוש ונידוי, ועל המתה. כן, גם על המתה. ועל שקט. בחלונות הקרועים נושבת תמיד אותה רוח עזובה. השריקה שלה היא בכיו של הבית . זה שנמלטו ממנו או נבעטו ממנו -איש אחד ואשתו, ובנותיהם, ושתי סבתות וישיש אחד, אנשים ונשים ובניהם, המון נדד על פני הארץ, עד שהגיעו לגלות כלשהי, ארעית ורעועה, שממנה תיכף ישובו לביתם. כך לפחות האמינו למשך זמן מה, ואולי יותר, עד שנואשו. איך במו ידינו, ליבנו הגס ועינינו העיוורות חוללנו את הפשע?

אני מתנצלת. אינני מבינה. אני מתנצלת, מבקשת את סליחתם של הנוודים שלא מרצון, ומבקשת להבין איך יכולנו. ואבן אחת שהיתה בתווך של קיר חדר ילדים, ורוח בחלונו של בית נטוש יספרו את הסיפור.  חשבתי לדבר על נטישה בהולה, גירוש ונידוי, ועל המתה.  כן, גם על המתה. אבל אני עסוקה עכשיו בהקשבה לבכיה של הרוח, לסיפורה של האבן שהיתה בתווך של קיר חדר הילדים. אבן לוחשת, צריך להתאמץ מאד כדי לשמוע אותה.

rsz_נכבה_מוגדל

Share Button

3 תגובות בנושא “שש מאות שבעים ושמונה, או "נכבה"”

  1. אילנה יקרה, הכתיבה הכואבת שלך מאד ממחיש ומעביר את העזובה והיגון המתמשך. כתבת כמו תפילה חרישית, שפה שבאה משברון נפש

  2. , תודה רבקה. זה אכן שיברון באופנים שונים, אני מתלמדת נחושה ומרותקת, מקווה שאעמוד בציפיות שלי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *