ש…ש…שואה

רדיפת הנאצים

אני חייבת. כבר עבר היום הנורא, הסתיימו החגיגות לכבודו. וחוץ מזה יש לי פטור מאמא שלי. אבא שלי מת מוקדם מדי משברון לב, לא הספיק לתת לי פטור גורף. אבל העצב התהומי שנשקף מעיניו, והאהבה האינסופית והקבלה האולטימאטיבית שנשקפה אלי ממבטו עד שהלך לעולמו- מאפשרים לי לא לחגוג את יום השואה בתאריך שסומן לי על ידי כוחות עלומים שאינם יודעים דבר וחצי דבר על האבל הפרטי שלי. יש לי אם כך הרשאה גורפת מטעם הורי ועשרות רבות של בני משפחותיהם לחגוג כשבא לי, לזכור כשבא לי. יש לי אישור גורף מטעמם לכאוב כל יום, כל השנה, כל שנה, כל חיי, ואיש לא יגיד לי מתי.

Share Button

8 תגובות בנושא “ש…ש…שואה”

  1. הצפירה
    אני לא זקוק לצפירה שתזכיר לי פעם בשנה למשך שתי דקות את כל אלה המבקרים אותי לאורכה של כל השנה בחלומותיי. הם מספרים לי שוב ושוב על ההשפלה, דחוסים בקרון החתום עם דלי בפינה, על ההורדה הגסה מהרכבת, על הסלקציה והפרדת המשפחות ושוב ושוב, על שעתם האחרונה.

    1. אתם כל כך צודקים.
      גם לי יש יום יום "חג".

      למשל, המונח "פייטה" (רחמים) מתחבר אצלי פחות להורדה מהצלב ולתולדות האומנות, ויותר להסכם הבלתי כתוב שהיה בין אבא לחבריו הפרטיזנים, שכאשר צריך לסגת מהקרב וחברך נשאר בשטח פצוע וחסר סיכוי לחילוץ- אתה תעניק לו פייטה, בכך שתירה בו לבל ייפול בידיהם.

      וכשאני שומעת את המשפט "כשעושים משהו צריך לעשות אותו כמו שצריך עד הסוף, כאילו זה הדבר האחרון שאתה עושה", ישר אני חושבת על אבא, שעל מנת להמחיש לי את כוונת המשפט, שסיפר בהערכה אמיתית על אותו חייל גרמני שנפל בידיהם, וקיבל את חפירה לכרות בו את קברו. "אך, היית צריכה לראות איך הוא חפר. כל כך מדוייק, קווים יישרים, מפולסים. פשוט מושלם".

      הוא לא סיפר הרבה. אבל זאת היה נוכח לאורך כל חיינו.

      לכן, כשהצעירים אומרים "דור שישי" ומתכוונים לסלולרי, הצירוף הזה יש זורק אותי לשם, ואני רק דור שני.

      אין בחוויה האישית כדי לגרוע מהטקסים הממלכתיים שבוודאי מאוד חשובים עבור הדורות הבאים והמורשת. אנחנו מצווים לשמר ולהעביר את סיפור השואה הלאה, לדורות הבאים, ולהיות רגישים כלפי כל מה שרדוף, מנודה, שונה ודחוי.
      אלא שאנחנו, מי שחווה את הזוועה או מי שחי לצד הניצולים, שנשארו רדופים כל חייהם , לא ממש זקוקים לתזכורת.

      באהבה

      דינה

  2. מצמרר דינה. תודה לכן. אני פשוט חושבת בעניין של להעביר הלאה לדורות הבאים שזה לא נעשה כמו שצריך- שזה מניפולאטיבי, דוחה, לא עושה את העבודה. להלן ה"טיולים" לפולין. בכל מקרה הדוגמאטיות הפאשיסטית זרה לי וזרה לרוח הדברים. אבל אין ספק שחשוב שייזכר שנעשה לנו ככה וככה וכדאי שלא יעשו לנו שוב ככה וככה, ועוד יותר מזה שלא נעשה ככה וככה לאחרים.

  3. בימים אלה הם מצטופפים ליד חלונותיהם של צריפי המחנה ומביטים בתמיהה על התהלוכה העוברת לנגד עיניהם. . אין שם דמויות כחושות מרעב ולא עיניים כבויות מסבל. הם צועדים בין הצריפים ולא רואים את מאות העיניים המביטות בהם מפתחי החלונות. "מי אתם? מאין הביאו אתכם?", בוקעות השאלות מהצריף, "כמה ימים הייתם בדרך, האם היו לכם מים?" אך הצועדים עטופים בדגלים ואוזניהם קשובות לנאומים.
    : " הם לא שומעים אותנו ", נשמע קולו של ילד בצריף, וזקן אחד עונה לו: "הם לא שכחו אותנו, הם חושבים על כולנו, אבל לא כמביטים ישר בעינינו."
    אחרי שהשיירה עוברת, מתפזרים גם שוכני הצריפים: "ננסה בשנה הבאה", וחוזרים לעולמם שאין בו מנוחה נכונה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *