ברוקלין מתחרזת אצלי עם פול אוסטר. לא שהוא הסופר מס' 1 ברשימה שלי, אלא שהוא מתגורר שם, וכותב על השכונה הברוקלינאית שלו בלא מעט מספריו. ככה טיילנו ידידתי החדשה ואני בשכונה של פול, עלי שלכת בגוני חמה בוערים או כמושים מתפצפצים תחת רגלינו, והיא הצביעה על פינות החמד האהובות עליה. חברתי, שכתבה ופרסמה לא פחות מ -13 ספרים, סיפרה לי שעם הספר הבא היא תקועה. כך תיארה את זה: אני יודעת מה אני רוצה לכתוב. זו מעין אוטוביוגרפיה שמשולב בה תחום ההתמחות שלי שבו אני עוסקת מזה שנים רבות. למותר לציין שכתיבתה נפלאה, ושהיא ידועה בתחומה. בעודנו "לוקחות" את הסיבוב אל פינת הרחוב בה ניצב בית הכנסת "שלה", מואר בעוז, בטוח להפליא במקומו בשכונה הזאת, בעיר הזאת, בחלקו הזה של העולם, היא הוסיפה אחרי שתיקה מהורהרת, זה ככה כבר המון זמן, וזה מתסכל ומעציב אותי. בתוך החלל הענק והיפהפה ,שמאפשר משום מה לכל אחד ובה בעת לאף אחד לחוש בבית- נאספו חברי הקהילה לציין את יום השנה ה-75 ל"ליל הבדולח". ישבתי לי שם על אחד הספסלים. שירה הסתלסלה והמריאה אל קמרונותיו הגבוהים של ההיכל המואר, שירה שמבכה זיכרון, מעבה ומנכיחה אותו, ובה בעת גם מאפשרת- ממרחק השנים- בחינה, תיעוד, חיים, לצד ובצל הזוועה. ואותה מחשבה על לצד ובצל הפליגה אותי שוב אל הדילמה שהעלתה באוזני חברתי: איך ניתן להפוך סיפור חיים מוכר, מן הסתם עמוס גם בזיכרונות מכאיבים, לעתים אולי מפחיד ומאיים, לכזה שניתן לספר אותו . כשצעדנו יחדיו בחזרה לביתה כבר ידעתי כיצד אסייע לאוטוביוגרפיה של חברתי להיכתב. לפחות לשם התחלה, אמרתי לה , והבהרתי שאין הכרח שבסופו של דבר כך יהיו הדברים כתובים, אבל לשם התחלה כדאי שאת הזיכרונות האישיים שכתבת בגוף ראשון תהפכי לגוף שלישי. שמישהי אחרת כביכול תספר במקומך את הסיפור שלך. כך גם יהפכו זיכרונותיך לשייכים לכאורה למישהו אחר. ואם תרצי, תשני את דמות המספרת כך שלא רק תהיה רחוקה, אלא גם שונה ממך. לפחות בתכונה מרכזית אחת. בסלון ביתה ששכיות חמדה מכל קצוות תבל מונחים בו כלאחר יד, כביכול שם נולדו, היא הגישה לי את הקפה הטוב ביותר שטעמתי מימי, ואמרה, זה נשמע כל כך פשוט ומאפשר לספר. אני אנסה את זה כבר, מחר, מאד מתחשק לי.
נסו את הכתוב למעלה בגוף שלישי. תראו מה קורה, וספרו לי.
3 תגובות
שם בברוקלין התאספו צאצאי הנמלטים מהפוגרומים ברוסיה, כדי לזכור את הפוגרום אשר ממנו נמלטו כה מעטים. ובקהל נשאה מישהי על ליבה את שמה של הצנחנית וינועו שם בברוקלין אמות הספים של ההיסטוריה שלנו – ומי שמע?
תודה אנדי. זו היתה עבורי מעין מיני סדנת כתיבה בהתכתבות, כשמטפורה היא כאן שם המשחק, והרחקה הוא עוד אמצעי מאפשר לעסוק בתכנים קשים
כשגם אני אכתוב בגוף שלישי על אותה ברוקלין עצמה זה יהיה כבר גוף שלישי אחר. כל אחד וברוקלין שלו. דייב