אילנה וייזר-סנש

סופרת, מחזאית, תסריטאית ועורכת ישראלית.

טווס בבית

 

הטווס מסילואן

טיפה בים "הטווס מסילואן" -המחזה שזכה בפרס הבימוי  (לבימאים סיני פתר וחן אלון) בפסטיבל עכו האחרון, ועולה עדיין מדי פעם בעכו העתיקה. טיפה שראוי לנצור, ולאגור ממנה עוד ועוד עד שיהיו היא ושכמותה למקווה מים גדול .

המחזה מגולל את סיפורו של בית, על יושביו ופולשיו (חפירות ארכיאולוגיות שנערכות במקום, וצעירה יהודייה דתייה שמשכן שם יזם יהודי).  עכו יכולה בנקל להיות סילואן או כל מקום אחר שמעמת בין תושבים פלסטינים בביתם לבין מי שתובעים חזקה על בתים לא להם בזכות אמונה, זיכרון הזוי או היצמדות לנראטיב סתום עין שאינו מסוגל להכיל בתוכו יותר ממשעול אחד.

בליל שישי האחרון הועלתה ההצגה בפני חברי ארגון "פסיכואקטיב", (אנשי בריאות הנפש למען זכויות אדם). הקהל היה שבוי : מרותק לפלא שהתרחש מול עיניו – שחקנים ברוכי כישרון, פלסטינים ויהודים שהעלו סיפור מרתק , ובימוי שמעצים ומנציח את הדילמה "הביתית" שלנו. והקהל היה שבוי גם משום שהיה הומוגני,  פתוח וקשוב לאפשרות קיומו של נראטיב  אלטרנטיבי, לאפשרות שההגמוניה שלנו זלגה זה מכבר למחוזות ניכוס שאינם טריטוריה אלא כאב.

הטקסט של עלמה גניהר, המשחק, הבימוי, אפשרו הזדהות עם כל הדמויות, וגם אם ברור למדי מי הפולש ומי המפולש- המחזה מאפשר דיון אמיתי בדילמת הבעלות על הבית ששני הצדדים, הפלסטיני והיהודי כאחד רואים בו את ביתם.

נותרת בעינה רק שאלת האנונימיות של מחזה שכזה, הכאב על העדר חשיפה ראויה לאמנות חשובה, שטוב היה "לגייסה" למען מערכת החינוך , למען הקהל הרחב, זה שאינו מתלבט, שיודע שהמלחמה "שלנו" על הבית "שלנו" היא שלנו בלבד. "הטווס מסילואן" היא טיפה בים, אולם במקום להמשיך לבכות לתוכו, אולי כדאי היה שניכנס ונתחיל כבר לחתור. חתירה מאומצת תבהיר דבר או שניים בכל הנוגע לאדם ואדמה. האם אפשרי  לחדול מהתשוקה להשתלט על הבית כלו, ולחלופין לחלוק  את חדריו? אילו אפשר היה להפוך את הריצה ההזויה, המוטרפת שמתרחשת במחזה מול עינינו, מעלה מטה בין החדרים, כשהקהל "רודף" אחרי השחקנים – כמו מתוך תקווה שבחלל האחר, הנוסף יתאפשר סופסוף איזה פתרון- אילו אפשר היה לבקש מעט שלווה איש איש בחדרו  וגם להתארח זה בחדריו של זה, היה הדבר טוב לנו. אחרית הימים אמרנו?

 

 

 

Facebook
WhatsApp

3 תגובות

  1. מחדרי בית המחלוקת הפעור והקר לחדרי הלב החמים, מהתנועה של אנשים זה כלפי זה בטענות ובמחלוקת, לזרימה הרמונית כפי שיכולה להתקיים בתיאטרון בו משחקים יהודים וערבים זה את זה, וכפי שמתקיימת בכתיבה שלך. תודה, דודי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שתף פוסט