יהיה לא טוב

איך שאני רואה את זה, ואני לא פרשנית משום סוג שהוא, ולא מבינה גדולה במצב- יהיה רע. רע מאד אפילו.

כדאי אולי להפחיד את עצמי כדי להתחזק, להתכונן, למנוע הפתעה. מבט נזרק לאחור בשעת צעידה ברחוב או בשעת המתנה בתחנה או בעת עליה לרכבת. או גוף קפוא, עצור נשימה בשעת לילה מאוחרת, במיטה, כשהביעות תופס אט אט את מקום השינה.

אמי בטרם מותה אמרה לי, "לא לזה התכוונתי." היא רצתה לתאר באוזני את אכזבתה העמוקה ממה שנהיה פה, את שנות ההשקעה הארוכות בצל זכרונות השואה,  את צוו השעה שהיה לא פעם שקרי והכזיב, את אובדן ההזדמנויות בשל נסיבות חיים שקשורות היו לקשיי המקום, ועוד ועוד דברים שהכעיסו אותה ועם השנים הלכו והתפענחו בפניה, והיא כנתה אותם- "הכיבוש". אולי חלפה במוחה חרטה על בחירתה לחיות כאן. אני, על כל פנים, נסיתי אז להסות את כאבי למשמע דבריה, אומרת לעצמי שהיא בודאי מאמינה בחשיבותו של בית לעם היהודי.

גם היום אני מדי פעם מהרהרת בחשיבותו של ה"בית" הזה, ומדי פעם גם כותבת עליו. אבל בד בבד מקננת בלבי תחושה חזקה שזה איננו עוד ביתי שלי, שאין לי דבר וחצי דבר לאמר בשמו, ועל סיפה של תודעתי מבצבצת לה מחשבה מציקה, מצקצקת, מרובבת אשם -שאינני עוד אוהבת את הבית הזה.