מסירות

דומה בכל שנה מחדש מזמנות לי סדנאות הכתיבה כמה עשרות "מסורים". מי פחות, מי יותר- קרבים ובאים אל הספרייה העירונית, ותשוקתם מכוונת אותם סופסוף אל "שולחן הכתיבה". ובסופסוף הכוונה לאחרי התלבטות. אני נוהגת לאמר: "הביאו אתכם דחיינות, עצלות, ייסורים, היסוס- כל מה שבאמתחתכם, ומנע מכם עד היום להתיישב ולספר סיפור". ואכן, בצעד זהיר הם באים, מלווים בתהייה אינסופית שמלהגת, מה אני שווה? למה בכלל אני צריך להיכנס לתוך זה ומעל לכל, מה ייצא לי מזה?

בזמן הסדנה מתפוגג מעט החשש. ולמרות ש"הפחד מפני הדף הלבן" נותר על כנו, נוכח בכל יום כתיבה חדש, הרי שאמנות הכתיבה כולה היא התלבטות בין דחייה למשיכה, תשוקה לשיתוק. הסדנה מבטיחה להפוך שיתוק על ראשו, לחשוף תמונה מפתיעה, לא שגרתית, דבר מה נפלא ומרגש שלא ציפינו לו.

ד.ה. לורנס אמר:

 there is something down there and you want it told

זה העניין: התשוקה. הרצון העז שמשהו שיושב לו בתוכך, לעתים מציק עתים ישנוני ובכל זאת מורגשת נוכחותו, אותו משהו חייב להיאמר. והצורך הזה הוא שממית את ההתלבטות, מחניק אמירות תבוסתניות, ועם השאר מאפשר להתמודד. ובכלל, כתיבה היא הדרך הטובה ביותר להיאבק בכל חוליי הפחד.  זה שנים שאני מבינה שיום טוב הוא יום בו כתבתי.