אילנה וייזר-סנש

סופרת, מחזאית, תסריטאית ועורכת ישראלית.

עכוז שיש

עכוז שיש

הפרפר הזה לא מתאים לך, הוא אמר והניח את השטרות על השולחן. תורידי גם את החולצה, הוסיף. נמאס לי לראות רק חצי ממך. היא הפשילה את חולצת הטי המשיית שלה מעל לראשה, השהתה אותה רגע כשראשה מכוסה, בלעה בחוזקה, ואז משכה אותה מעלה והשליכה אותה על מסעד הכיסא שעמד בסמוך. אחר כך השתרעה כשגבה אליו, אספה את ברכיה אל חזה הצמוק והפרפר רפרף מול עיניו המשתאות. אבל הוא יפה, לא? לחשה בקול ילדי. היא ידעה שככה הוא אוהב לשמוע אותה מדברת, לפעמים הוסיף לה עוד כסף בשביל זה. צבעוני מדי, קיטש, הוא ענה. אבל אני זונה, פלטה בכעס ומיד הצטערה. טיפשה, אמר, על מה את מוציאה את הכסף שלך. הוא הרים כף יד פרושת אצבעות וחבט בפרפר, וזה נרעד לרגע ופלט ייפחה קלה, שהפכה לאנחה . הוא חבט בה שוב, וגופה נסוג אל קצה המיטה, מתכווץ והופך לגוש רוטט וקטנטן שאפשר לאחוז בתוך כף יד. הוא קרב והצמיד אליה את גופו הערום. אוה, תינוקת, נאנק. חלקה כמו פסל שיש. ידיו נשלחו אל ראשה, אחזו בגולגולתה ולחצו עליה בחוזקה. אחר כך הרפה ממנה לרגע, נשם עמוק, אגרף לאט כף יד ארוכת אצבעות ודפק על ידו השנייה שהיתה פרושה ועטפה את תלתליה הדהויים, דפק שוב ושוב, והיא דחקה עצמה לתוכה, שוקעת עוד ועוד מטה, עד שנעלמה. 

Facebook
WhatsApp

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שתף פוסט