אילנה וייזר-סנש

סופרת, מחזאית, תסריטאית ועורכת ישראלית.

פרידה- סיפור

את הסיפור  "פרידה" כתבתי לפני כארבע שנים, בשעה שישבתי באחד מבתי הקפה הנפלאים של בודפשט. במקום שררה מעין אוירה כפרית נינוחה, אולי בשל מפות השולחן המשובצות אדום לבן. אבל זה לא התאים משום מה למה שרציתי לספר.  העלילה שנרקמה במוחי למראה הזוג שישב בסמוך לי סבבה סביב הפתעה,  סביב ההנחה שמראה עיניים איננו יכול להטעות.

השבוע פורסם הסיפור בדו-ירחון לספרות "מאזניים" . אני מעלה אותו כאן משום שאת המגזין אין להשיג באף אחת מרשתות הספרים ואף לא בחנויות העצמאיות.  גם הפלטפורמה התרבותית החשובה הזאת סופה קרב. מבהיל לחשוב שבדוכני העיתונים ובחנויות הספרים ייחשב מגזין לענייני ספרות מוצר שנכחד מן העולם.

דן מלר. אהבת  שתי אבנים
דן מלר. אהבת שתי אבנים

תליתי את התיק על מסעד הכיסא. את ארבע השקיות המרשרשות, עמוסות בבגדים ומתנות שהילדים בוודאי יחמיצו פנים למראם, הנחתי על הרצפה לידי, והתיישבתי. תהיתי מה לאכול לארוחת הבוקר, ואם לקחת כדור שישחרר מעט את השרירים התפוסים משעות של צעידה ברחובות האינסופיים של העיר.

בעודי מעסה במרץ את כתפי הנוקשות, עיינתי בתפריט שהגיש לי מלצר אשר החליק בקלילות על פני רצפת הפרקט המהוהה. בקשתי כוס מים. "עוד משהו לגברת?" שאל המלצר בחיוך שחשף שיניים בולטות, מוכתמות מסיגריות. "הגברת לבד הבוקר?" הוסיף כדי לשמוע עוד את ההונגרית העילגת שבפי. "זהו בינתיים," עניתי, פוסלת על הסף את המחשבה שעלתה במוחי לספר לו שאורי בפגישת עבודה לקראת הכינוס שמתחיל הערב, שקבענו לעשר והוא יאחר. "כבר מגיעה כוס מים אחת", סינן המלצר בזעף, והחליק לעבר המטבח.

בלעתי שני כדורי אופטלגין, והנעתי את ראשי מצד לצד באיטיות לאמוד את הכאב. המסעדה היתה ריקה, מלבד גבר ואשה שישבו ליד שולחן סמוך. הם היו נאים ותמירים, בשנות השלושים, לבושים בבגדים בהירים, מעילי הגשם שלהם מונחים ברישול על כיסא ריק לידם. הם ישבו זה מול זה, מרפקים על השולחן ואצבעות ידיהם שלובות מול פניהם, ראשיהם מופנים בדממה אל הרחוב. בחוץ נדמה היה שהיום חלף, והעיר מקדמת שעת ערב אפרורית, דלוחה. כעבור דקות ארוכות התיקו שניהם בבת אחת את מבטם מהחלון, והסתכלו לרגע זה בזה, ואז החזירו לשם את מבטם בלי להחליף מלה.

בחוץ החל לטפטף. בפינת הרחוב מול המסעדה עמד גבר והדליק לעצמו סיגריה. הוא נשען אל קיר אבן, ועיניו שוטטו סביב בקוצר רוח. שלפתי את הנייד מהתיק ובדקתי את הצג. קצת אחרי עשר, אין שיחות נכנסות. החזרתי מבט אל החלון, הסימטה היתה ריקה מאדם.

עיינתי שוב בתפריט, והזמנתי כריך נקניק וגבינה צהובה בלחם לבן וקפה. לזוג הוגשה חביתה ענקית ופרוסות צנים מרוחות בחמאה, שהם חלקו ביניהם, לועסים מעט ומביטים לסירוגין בביצה שלהם ובחלון. גווה היה צנום, וחולצתה מעט תלויה על גופה. בעיניה הכחולות איים אגמון לעלות על גדותיו. היא משכה מטה את סרט המשי האדום שאסף את שיערה, פיזרה ושבה ואספה אותו, מחליקה שוב ושוב לאורכו של זנב הסוס, מניחה אותו לבסוף על כתפה ומביטה בו, פורמת באצבעותיה קשר סמוי. הוא העביר יד עבת אצבעות בשערו הבלונדי, מרחיק אותו ממצחו, ואחר כך מזג לעצמו עוד קפה מקנקן חרסינה מעוטר בפרחים ורודים. מדי פעם נבר בצלחתו, מגיש לפיו פירורי ביצה. היא לעסה באיטיות מעט ביצה וצנים, וכשביקשה למזוג לעצמה מקנקן הקפה, נותרו בו רק כמה טיפות, והיא הניחה אותו באנחה על השולחן.

גם אחרי שסיימתי את הכריך שלי, נותרה המנה שלהם כמעט בשלמותה, בצלחת שעמדה ביניהם. היא הושיטה יד אל מעילה ואני חשבתי שהנה תקום ותלך. אבל היא רק הניחה אותו על כתפיה, כורכת אותו סביב גופה ככל יכולתה, וחזרה להביט בחלון. הגשם התחזק. עוד מעט אקום ואצעד בחזרה אל המלון. השארתי את המטריה אצל אורי, אבל לא איכפת לי להירטב, אומרים שהגשם מיטיב עם עור הפנים.

הצעירה החלה מעבירה בהיסח הדעת את סכין החמאה מיד ליד, ועיני שניהם היו נטועות עדיין בחלון שהתכסה באד סמיך. בדמיוני ראיתי אותם מתעלסים באור השחר האפור, תנועותיהם הנוקשות מבקשות להותיר את זיכרון המגע, ואחר כך, כשהיא מושכת על גופה את השמיכה, היא לוחשת "חבל, יאנוש, זה יכול היה להצליח". וכשהיא מבקשת לראות היכן פגשו אותו מילות הפרידה שלה, עולה האגמון בעיניה על גדותיו, מציף וזולג מטה על לחייה, היא מנגבת את דמעותיה בשמיכה. והוא מתגלח מול המראה, סוקר את זיפיו ההולכים ונמחקים, ועונה, "באמת חבל. גם אני הייתי בטוח שאנחנו לתמיד". הוא מנגב את לחייו ומזליף עליהן מעט בושם, טופח בתשומת לב על עורו, ומביט בצדודיתו מכאן ומכאן, ולוחש, "קומי נלך לחגוג את הסיום הזה כמו שצריך".

לפתע נעו שפתיו של הצעיר, ואני מתחתי את צווארי לשמוע, אבל הוא הניח אצבע על פיו, ואני התקשיתי להבין את לחישתו. שוב הצטערתי שאורי איננו. הוא היה בטוח שומע את מה שאמר. הוא היה מבהיר לי הכל, היה אומר שהבחור סתם התלונן על הביצה. מה את נכנסת לחיים של אחרים? מותק, סתם מעיקה על עצמך. העברתי כף יד מעלה מטה על לחיי, והמגע החמים הציף אותי בגעגוע. הבטתי בשעוני. עשרה לאחת עשרה, אני הולכת. פעם, כמחאה, עליתי לבדי על טיסת לילה בחזרה לארץ. חשבתי שאורי ישתגע כשלא ימצא אותי במיטת הקינג סייז במלון, אבל כשהתקשרתי אליו מבן-גוריון הוא רק אמר, הגזמת מותק. זה היה מיותר, נכנסתי לפני חצות.

הסימטה התמלאה אנשים, צועדים אנה ואנה, איש לא נכנס בדלת המסעדה. המלצר פינה את צלחתי, ולרגע הסתיר מעיניי את הזוג, וכשהסתלק היא חיבקה את ספל הקפה שלה, מבטם עדיין נעוץ בשמיים שהלכו וקרבו בינתיים עוד אל החלון. ואז, בשעה שמוחי חוזה דמעות זולגות לתוך קרעי חביתה, ואת גבו מתרחק, דלת המסעדה נטרקת בחבטה צורמת, והיא נותרת במקומה, עוקבת אחר גוו המכונס והכפוף משהו חולף בצעד מהיר על פני חלון המסעדה, אני רואה לפתע מזווית עיני את הצעיר מסיט את מבטו מאפלולית הרחוב, אוחז בכף ידו השמנמנה בפרוסת לחם מרוחה בשכבה עבה נוספת של חמאה שמרח עליה, מניח מעל חתיכת חביתה, ומגיש בחיוך מתמסר את הכריך אל פיה, וגם פיו נפער מעט בשעה שהוא עוקב בדריכות אחר שפתיה הלחות הנפסקות בציפייה, והיא לועסת בעונג, בעיניה חיוך, ואני שומעת אותה לוחשת, "תודה לך מתוק שלי על בוקר נפלא".

Facebook
WhatsApp

14 תגובות

  1. לפעמים שווה לכתוב בעיתונים כמו "מאזניים" שעברו וחלפו מהעולם, ומנכיחים את הפרידה בקיימות אחרת, ועיקר באופן שזה משתקף בתמונה רגעית במקום אחר וזר, ובעצם כל כך קרוב ומוכר, אפילו אם זו לא היתה הנחת העבודה של המספרת שמרשה למציאות שהיא יוצרת להפתיע אותה ואת הקוראים . דודו

  2. אילנה היקרה, נהניתי מכתיבתך המדויקת… כאילו ישבתי גם אני שם, בבית הקפה , צופה בך ובזוג גם יחד.. אהבתי את החיבור למקומות של הרוך והקושי.. ( התנגן לי כל העת השיר של אסף אמדורסקי- וכולה אומרת רוך וקושי..). חוצמזה אתם חוזרים בינואר! אז על איזו פרידה אתם מדברים. באהבה נירית

    1. תודה נירית. אכן רק לארבעה חודשים וקצת ובכל זאת מרגיש כמו פרידה.

    1. תודה ריטה. החיים מן הסתם מפתיעים מהאמנות. אם השתמר אפקט ההפתעה מבלי שנפגמה האמינות, אין שמחה ממני.

  3. הסיפורים הקטנים של חיינו. סיפור יפה על אירוע קצר שהיה יכול לקרות לא רק בבודפסט.האם זה חשוב היכן נבלע הסנדוויץ'? במסעדה או ברחוב? הרי אף פעם הסיפור לא ייגמר. אגב בודפסט, מאמש, אני תחת רושם עז שעשה עלי סרטו של אישטוום סאבו Israel Horovitz and István Szabó Sunshine על תולדות משפחת זוננשיין לאורך שלושה דורות. מעיק. מדהים. ברור שבכול צפיה או קריאה בנושא הונגרי כלשהו אזכר במשפחת סנש…

    1. תודה אבי. כדי לשמר את האמינות בעולם הפיקציה אסור להמעיט בערכם של הפרטים הקטנים. חוצ'מזה אוכל הונגרי הוא לעולם לא פרט שולי…

  4. אנחנו כל הזמן נפגשים ונפרדים… נפרדים ונפגשים… נפגשים…
    לפעמים בפנטזיה, לפעמים במציאות. אם היינו כל הזמן יחד היה מחניק- אם היינו כל הזמן לחוד- היה ריק. זה כנראה סוד הקסם. שנפגש.

  5. החלקתי בקלות מתוקה לתוך הסיפור, לאפרוריות, לגשם, לאווירה העגמומית שאפפה את הזוג, לארוחת הבוקר של הצופה, ובסוף: פינג! הפתעה. מהנה ומענג.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שתף פוסט