שש מאות שבעים ושמונה, או "נכבה"

חשבתי לדבר על נטישה בהולה, גירוש ונידוי, ועל המתה. כן, גם על המתה. ועל שקט. בחלונות הקרועים נושבת תמיד אותה רוח עזובה. השריקה שלה היא בכיו של הבית . זה שנמלטו ממנו או נבעטו ממנו -איש אחד ואשתו, ובנותיהם, ושתי סבתות וישיש אחד, אנשים ונשים ובניהם, המון נדד על פני הארץ, עד שהגיעו לגלות כלשהי, ארעית ורעועה, שממנה תיכף ישובו לביתם. כך לפחות האמינו למשך זמן מה, ואולי יותר, עד שנואשו. איך במו ידינו, ליבנו הגס ועינינו העיוורות חוללנו את הפשע?

אני מתנצלת. אינני מבינה. אני מתנצלת, מבקשת את סליחתם של הנוודים שלא מרצון, ומבקשת להבין איך יכולנו. ואבן אחת שהיתה בתווך של קיר חדר ילדים, ורוח בחלונו של בית נטוש יספרו את הסיפור.  חשבתי לדבר על נטישה בהולה, גירוש ונידוי, ועל המתה.  כן, גם על המתה. אבל אני עסוקה עכשיו בהקשבה לבכיה של הרוח, לסיפורה של האבן שהיתה בתווך של קיר חדר הילדים. אבן לוחשת, צריך להתאמץ מאד כדי לשמוע אותה.