Calgary foothills Hospital

זוכרת כשהיינו בדרך ללדת אותך: היה לילה, שתיים ככה, הכבישים של קאלגרי נטושים, לצידי הדרך הגבעות הירוקות מוארות באור קלוש של  ירח. נסענו מהר, כי כאבתי. סבתוש מאחור, מן הסתם מקללת עסיסית מתחת לשפמה את הירח את אלוהים שאיננו את אבא שנהג לאט מדי לטעמה אותי סתם ככה כי זה בא לה טבעי אותך שהכאבת לי את עצמה שלא יכלה לסייע. ואז כמו משומקום, מהחשכה, הבליח שוטר ואותת לנו לעצור. אבא פתח את החלון ידו רועדת, ורוח לילה קרירה ננשפה פנימה. אבא חייך בהכנעה, החליק יד על לחיו הזיפית, והסביר. השוטר נרתע באחת לאחור וסימן בבהילות בכף ידו, סע סע. ונסענו. כאבתי פחות לרגע, אבא פילח את החושך בשעטה לעבר בית החולים, וסבתא סיננה: "תראה תראה איך פה, אה? אפילו כשאתה סתם איזה אימיגראנט…" רכנה וטפחה על כתפו של אבא, "שיימח שימם של היהודים, אידיוטים אחד אחד" נאנחה  והמשיכה לקונן, מבטה היוקד נעוץ בפניו דרך המראה כמו בו תלוי גורל העם,  "תגיד, אה? איזה שגיאה לתת להם מדינה שלא יודעים מה לעשות אתה."

Share Button

2 תגובות בנושא “Calgary foothills Hospital”

  1. סיפור נפלא! בועט וחי
    הקולות שבו- כמטפורה לפה. ולכל מה שאינו קלגרי.
    ולרגע שכחנו: למי בעצם נתנו מדינה ולא יודעים איך לנהל?
    אבל הילודה, (מי כמוני יודעת) תמצית האהבה.
    גם המכונית השואטת, על אנשיה הדרוכים אימתנית.
    ספוגה כל כולה באהבה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *