ברוקלין 2, תגליות מרעישות

שתי תגליות שהזיזו משהו בנפש : האחת, שישראל לא מהווה עוד משאת נפש ליהודים רבים ביבשת הגדולה. פעם, לא מזמן, כשנסענו הלוך חזור פגשנו עניין אמתי, רצון לקרבה, תחושה משפחתית חמימה. לא עוד. מעתה, ניתן לומר, אנחנו לבד. וזה חבל, אפילו מפחיד. הצורר הצפון קוריאני יכול לספר לכם על זה. רק השבוע פגשנו אזרחים אמריקאים ממוצא יהודי שלא שמעו על מעלליה של שרה, והפלתו של מטוס ישראלי אולי חלפה בתודעתם בעקבות אזכור תקשורתי דהוי. אז מי השתנה? הם? אנחנו אולי?

ותגלית נוספת מפריכה את הסטראוטיפ האומר שמשפחה אמריקאית איננה משפחה. רק אצלנו אוהבת אם את ילדיה, קרובה אליהם, מלטפת השכם והערב לחיים צעירות, מבשלת למענם ממיטב המעדנים שלמדה מאמה, ולמרות שבשירשור הבינדורי מתעמעם זוהרה של הוירטואוזיות האמהית הידועה, טורחת האם הישראלית לשחזר אותה מען צאצאיה, להתקשר מדי יום כדי לוודא שהם בטוב, לשמרטף את נכדיה, לספר עליהם ועל הוריהם לכל מאן דהוא. אמי טענה פעם באוזני מישהו שפרס נובל בספרות בדרך אלי, אלא שבעיות בדואר ישראל מעכבות את המשלוח. כאן, לעומת זאת, אומר אותו סטראוטיפ (רק הפוך), תהנה אם מזיו פניהם של ילדיה פעמיים בשנה: בחגים הגבוהים (high holidays), ראש השנה ושוליותיו, או (בהתאמה) בכריסטמס ופסחא. לפעמים גם בחופשות הקיץ יואילו בני תשחורת להופיע אצל הוריהם אם לא יבחרו להיעלם במרחבי היבשת, ולשכוח את מולידיהם המזדקנים בייסורי געגועים אי שם במיאמי. ובכן, לא כך. גם כאן, בתוך האינסוף הזר, המנוכר לכאורה- סוגדים הורים לילדיהם, מוציאים אותם מדעתם, מסבים בחברתם אל השולחן, מסייעים, מלווים ומעורבים ביומיום האפרורי שבפיהם הופך לזוהר, ולא פעם אף מזדקנים בקירבת מקום לצאצאיהם לדורותיהם, גם כאן מבקשים הורים קירבה,וזוכים בה.

 

 

Share Button

ברוקלין 1, סולמות מילוט

הנה אנחנו שוב, מצידו השני של הנהר. חורף עמוק ניבט במעלה הרחוב, ממול אור רך מאחורי וילונות, וסולמות החירום נמתחים, משרטטים קווי מילוט אלכסוניים, מעט לכאן מעט לשם עד תחתית הבניינים. והנה אנחנו שוב. מבט אחר, אותה טענה: אני זקוקה לגלגול נוסף, שיאפשר לי להיוולד ולגדול כאן. זה המקום, אני סבורה. לא בהיסח קולמוס משתמשת כאן במילה 'סבורה', שהרי אינני יודעת. קר מאד בחוץ, מינוס משהו שמקשה על הצעידה, על הנשימה, על מבט סוקר שינכיח ביתר שאת את המראות. השפלת מבט, אם כך, או רפרוף מלווים את החמיקה אל תוך המקומות המוגנים. שם, כשחמים, שב ומתאפשר מבט נוסף, מעמיק יותר, חקרני, של המתרחש.

הנה אנחנו שוב: זר מוכר, רחוק קרוב, משאת נפש שמתגשמת ואז נלקחת, כמעט נחמסת בתום חודשים ספורים, כדי להפוך עוד פעם למשאת נפש, ואולי כדי להיכתב, להפוך לסיפור הבא.

הטקסט שהולך ונרקם לו מדבר על הגירה. את התמה הזאת הפליאה לבטא הפסיכואנליטיקאית הנודעת ג'ישליין בולנז'ר בדברים שנשאה בחגיגת יום ההולדת שלה בשבוע שעבר. היא עצמה נולדה באנגליה והיגרה לניו יורק מעט לפני שמלאו לה 21. והיא ציטטה מפיו של הפילוסוף ישעיהו ברלין, שאמר:

Belonging was more than possession of land and statehood; it  was the condition of being understood itself

ומשמעות המלים היא, ככל הנראה, שתחושת השייכות איננה קשורה לפיסת אדמה או לקיומה של מדינה, אלא להרגשה שהנך מובן. והנה, את התמה הזאת אני מבקשת להבין.

Share Button